להורביצים היקרים, לאבא ואמא,
עבר שבוע מאז שהתארסנו והתקרבנו עוד צעד לקראת היום הגדול והנורא, יום חנוכת המשכן הפרטי שלנו. פתיחת חיינו כבן אדם שלם, התחלת עבודתנו הזריזה, המלאה שמחה והודיה לאותו יתברך.
ולפני כל הקדושה וגדלות המאורע ובאמצע הכנה ולימוד ועבודה קשה כדי שאזכה אי״ה להיות ראויה באמת לאותם חיים גדולים יחד עם הבן אדם הגדול, בנכם, פתאום הרגשתי את עצמי מלאה הערכה והודיה לכם, והייתי מוכרחה, בעברית המצחיקה ובביטויים הבילתי מספיקים שלי, לכתוב לכם ולהודות לכם בכל ליבי ונפשי על כל מה שעשיתם ועזרתם לנו, לי, משך כל השנים האחרונות ובפרט בתקופות הקשות (השמחות) האלו.
האמת, אין לי מילים – אבל במיוחד רציתי להודות לכם על העידוד, הכי חשוב מהכל, העידוד והסבלנות הגדולה שהראתם לנו – אני מעריכה את זה יותר ממה שמשערים.
הגבורה שאותה למדתי ממקורות מסויימים, וחלק לא קטן ולא טפל מביתכם, מאישיותכם והשקפתכם...
שוב פעם, המילים מעכבות!
טוב, מספיק. קשה לי להתבטא, כוונתי כבר ברורה,
רק תודה רבה רבה
באהבה,
דינה
