מכתב אישי ממני, החושבת עליכם תדיר, לקראת שבת פרשת ״וישב״ בארץ ניכר.
קשה לי לתאר לעצמי מה עובר עליכם שם ואינני בקיעה בלו״ז שלכם, אבל בעין שכלי אני מדמיינת את דמותכם צועדים על רקע הנופים המוכרים כבר של אבני זיכרון, על פני צריפים וגדרי תיל של המחנות, מול דלתות העץ העתיק והמגולף של בתי כנסת מוזנחים וכו׳ וכו׳.
כל זה בעין שכלי, אבל בעיניים הממשיות שלי, אני מתבוננת כרגע בחלון על הנוף הארצישראלי שלנו, לעבר עיר הקודש חברון. יום קר היום, ערפל וגשום (אני יודעת ששם המושג ״קר״ מקבל משמעות אחרת!). אין איש מתעכב בחוץ.
ובבית ריח בישולי השבת. החלות בתנור, הצ׳ולנט מבעבע, המטבח אפוף אדים ומִן המקלחת צלילי המים הזורמים וכל ילד יוצא אדום ומבריק... והגעגועים אליכם גועים...
בואו כבר הביתה!
אנחנו מחכים לכם ומצפים כל כך לראותכם!
גם ארץ ישראל מתגעגעת ומחכה לחזרתכם!
אני מצרפת פיסקה של הרב קוק מספרו ״אורות״ (אורות ארץ ישראל פסקה ו׳), תקראו אותו בעיון (לא להתעצל!) ותתמלאו בהכרה שכמה שאתם ספוגים באהבת העם והארץ – שאת התודעה הזאת אתם מעמיקים על ידי מסע זה – כך מתבררת התמונה שלא יצאתם את ארץ החיים לנדוד לארץ ניכר, אלא הבאתם אתכם את ארץ ישראל לעדות ולזכר המיליונים - חלק חי מגופנו החי אשר נספו שם.
תתנחמו!
תזכרו!
תחזרו!
תספרו לנו!
שבת שלום ומבורך לכם,
האוהבת ומתגעגעת
דינה
נ.ב. חדשות בנאליות ... שלשום ביליתי כל הלילה עם בעלי בחדר מיון - לא נעים. הוא בסדר ב״ה.
