הרב אלי ודינה הורביץ זכו בארבעה ילדים. לרבנית דינה הייתה בעיית לחץ דם, והמליצו הרופאים שלאחר הריונה הראשון לא תיכנס שוב להריון. דינה עברה נסיונות הריון רבים, עברה שבע הפלות ושני ילדים שנפטרו סמוך ללידתם.
מכתב שנכתב על ידי הרבנית דינה לאחר לידה שקטה:
יום ה' ערב ר"ח אדר תשמ"ד
"משנכנס אדר מרבים בשמחה"
ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם דיין האמת ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הטוב והמיטיב ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך
בננו היקר,
בננו זה שלא זכיתי לראותו ולא חיבקתיו בידי ולא הרגשתי חום גופו ועצמת מציצתו ולא חויתי רעידת גופו, כולו התרגשות ותאוות אוכל – תאוות רצון החיים – בננו זה, שאינני יודעת אם הוא בהיר כצבי או כהה כבת-שבע או צרחן כנחמה, אם כחול עיניים הוא כפי שהסטטיסטיקה מראה או מתולתל שער, אפילו קולו לא זכיתי לשמוע.
בני, כמה אני בוכה עליך – כמה לבי יוצא אליך, כל כולי געגועים ותשוקה אליך, בני.
בני, צר לי צר לי מאוד עד שכל כך חווינו יחד וכל כך נתנו האחד לשני וכל כך היינו מחוברים מאוחדים, יחד, יחד, אחד היינו. כל חייך נתתי לך ואוי כמה נתת לי, כמה וכמה, צר לי שלא זכינו אפילו לרגע להמשיך קשר זה לחיים, למען החיים ומתוך החיים ובתוך החיים. איך אני חושקת אותך ורוצה בך מאוד בכל לבי ומהותי. איך נתקעה אהבה כזאת ואיך כל כך קשה לי עכשיו. הקשר נשאר, הכאב נשאר, וחיים הגעגועים והתשוקה אליך, בני.
אבל עכשיו הכל הוקפץ למישור אחר. לא אזכה לנשק אותך, לא אזכה להניק אותך, לא אזכה לשיר אליך, לא, לא, הכל הוקפץ למקום אחר, ואני באפלה, בחיפוש איזה חוט, איזה הארה לתפוס את המישור הזה, כי אני לא מוותרת עליך ולא אאבד אותך. היית בי ואנו נותקנו, כביכול. אבל בטוחה אני ששוב אמצא אותך ושוב נהיה דבוקים וקשורים. ה' יהיה בעזרי ויתווני דרכי הישר אליך.
בני שלא אאמץ אל לבי, אולי תיבלע בלבי ואכיר בך במישור יותר מופשט – בלי זמן, גוף וחום ומקום, אבל לא פחות בונה... משביר אהבה וגבורה, אורה וברכה, גדולה לעולם...
כל כך קשה לי, כל כך כואב לי וכל כך אני לא מוכנה לוותר עליך, בני. לעולם, לעולם לא אשכח זכרך.
בני, אני רוצה להמשיך ולפרט, מי היית ומה היית, הרבה מאד יש לי לספר אודות תקופת חייך הקצרצרים בבטני, אבל אני מוצאת שאני לא יכולה לעזוב אותך בשביל לדבר עליך – אולי זו פעם אחרונה שנוכל לדבר ככה; אין לי המילים, אין לי הביטוי, הבכי הוא לא מספיק והשירה אין בה די. לצרוח? אבל לשתוק כבר לא אוכל...
...אבל אתגבר מאוד. רק בא לי לכתוב את המילה הזאת בלי הרף: "בני שלי, בננו היקר".
...עוד יותר מזה!!! איזה לקח לימדת אותי, בני היקר, מראשית יצירתך: הנה דינה, החיים, החיים, החיים הם הרבה יותר חזקים, ממשיים, נצחיים, קיימים, עצומים מכל התפיסה שלך! ובצחוק – כפי שכתוב אצל ארלין על הקיר "השמש תזרח בבוקר גם בלי עזרתך". טיפול ישיר ישיר, בלי שום אשליות ובלבולים, ה' נתן.
...היו לי תוכניות ואפילו תאריכים מוכנים, הרבה תחומי חיים, ובאת והכרזת בקול – העולם מתקיים גם בלי שאת עוזרת, החיים זורמים גם בלי שאת מבינה, ומעל הכל – הברכה שורה גם בלי שאת מקווה. ה' נתן אותך, בני, מתנה ישירה; כולך מתנה, כולך השמש הזורחת, הגל השוטף, הרוח נושבת בעצירת נשמה, בעצימת עיניים, והברכה נזרעה, כבר קיים וגדל ומתפתח, איך?? לא בעזרתי, מתנה שכולה ברכת ה', ישיר ישיר לרחמי.
איך חיבקתי אותך?! איך התמלאתי בך? איך חשתי את הטוב ממלא אותי יותר ויותר! כל רגע של בחילה הזכיר לי את סוד לקחי, כל יום רע חיבב אותך ואת דברך עלי יותר (סוכות חגים), ומעל הכל, כל בעיטה ותנועה שלך מילאו אותי אושר, אור וחום אין קץ, אין קץ.
אשרי, מה טוב חלקי ומה נעים גורלי!!! קבלה כזאת, חינוך כזה – כה ישיר, כה הכל! נותנים לילד צימוקים ושקדים לעודדו, אבל הממתקים הם לא הלימוד, "מתוקים מדבש ונופת צופים". עולם הבא שהאמצעי הוא הוא המטרה, או כך חשבתי. נענוע רגליך הקטנטנות היה ממלא אותי באושר.
...הברכה שורה ממקור גדול, באופן ישיר מאוד ומאיר מאוד, ועל כל פנים, בין אם אנו רואים ובין אם אנו רוצים ובין אם אנו לא מתכוונים בכלל. זה מה שהיית לי, את זה נתת לי בחיים שלך בי, בתנועות שלך ובהתנגשויות שלך על דופן רחמי, בני.
אושר.
אוי לי בני – כפי שקודם לא יכולתי לעזוב אותך, כך אני מנועה ולא יכולה להפסיק לכתוב. על רגליך וידיך הקטנות, שהרגשתי אותן ואהבתי אותן כל כך. עם כל המאמצים, אני לא מסוגלת לבטא אפילו גרגר קטן של הרגשה ששטפה אותי עם כל סימן חיים ממך. אני כל כך רוצה לתאר!! ואין לי המילים. נוסטלגיה אני לא מחפשת, היא מטשטשת ומבלבלת, אלא כלי ביטוי, דרכי תיאור, ואין לי.
אוי, בני, צר לי כל כך, לבי יוצא אליך יוצא מתוכי אליך, אליך.
אהבתי את ההריון, שמחתי בו מאוד, הרגשתי טוב כמו שלא הרגשתי בכל הריון אחר, הייתי כל כך בטוחה בך!! בבריאותך ובכוחך!! לא דאגתי לרגע, ובי זה לא תלוי. ממילא הכל בסדר, בלי ספק ובלי פחד פתאום ובלי בהלה וחרדה – אופייני היה שרק שמחתי, רק חלמתי, רק הרמתי ידיים ונשטפתי, וחיכיתי, והקשבתי פנימה.
עברו ימים – עליות, ירידות, שפעת, לחץ דם, חום, כביסה, כלים, נחמה, שולמית, צבי, ובת שבע. ראשי מתפוצץ, הורי באים בעוד ימים ספורים, הכל מתפורר. אבל אתגבר ואכתוב.
כבר שבועיים אני לא בהריון, שבועיים אני כבר מרוקנת ממך, מחומך, מהלמות לבך, מנשמתך הקדושה. והתחושות והזכרונות. יותר ויותר אני חשה שזה הופך לנוסטלגיה מטשטשת יותר ויותר. אני זוכרת שאני הייתי בהריון. בחנוכה, בשבתות, בימי חול חמים, גשומים, במצב רוח טוב, מצב רוח רע. הכל כל כך מלא ציפייה, והסוד הגדול. גם עד יום שלישי שלפני שבועיים, שבוע של שקט – תענית דיבור של אלי.
גם זה התמזג בתוך ההריון הזה. צחוק, הצגות, קשיים, התקרבות, שבת, ומתחת לכל – אתה, מחכים לך, מרגישים אותך.
הלכתי לרופא... כשיצאתי עמדתי בתחנה, נשטפתי בשמחה עצומה, לנגד עיני נוף ירושלים שלי, מרהיב, עם האור המיוחד בגגות וברעפים ועל הר הבית, ומין ערפל מוזר ומזהיר מאחורי בית החולים. כל הביטחון שבי, הצינור שגיליתי בי, הקשר הפתוח עם אלי והכוח המוזר שבי, בלי כל תנאי חיצוני, כוח שפירושו ההפך מעשיית שרירים, הכנות שכליות, תוכניות וציפיות, אלא כוח של לכאורה חולשה וחוסר אונים, פתיחת כל הצינורות, מאלי יעבור ממנו אלי, ואחרי התמלאותי יעבור מאלי הלאה. ביטחון באחיזתנו באמת, אולי בפעם הראשונה בלי תנאים ובלי תוצאות, אושר של אמיתיות----
ומולי ירושלים, וברגע זה כל רגשותיי נשתפכו אליה אל כולה... ואני חלק ממנה ובתוכה.
דינה הורביץ