מכתב שכתבה דינה הורביץ, לאשה ששכבה לידה בבית חולים, לאחר פטירת תינוקה.
(המכתב נכתב שנתיים לאחר המקרה)
בסייד
יום א, ט אייר תשמייו
שלום וברכה.
קצת קשה לי להתחיל את המכתב, מכתב שאני בעצם כותבת אותו יותר משנתיים כי אני בכלל לא בטוחה אם את זוכרת אותי. אולי את זוכרת אותי, אבל אני בטוחה שאין לך מושג איך אני זוכרת את המאורעות שעברנו יחד, ומה את היית בשבילי.
ועכשיו באיזה מידה נסגר מעגל (לפחות בעיני), ועל אף שאני בכלל לא כזאת שיודעת לכתוב (ועוד בעברית), הרגשתי שהגיע הזמן שאכתוב אליך ואשתף אותך קצת בעולמי.
כנראה שיש אמת גדולה במה שלימדו אותנו שאנחנו לא חיים בואקום, שעולמנו ונשמתנו קשורים, ולכל מעשה טוב, ואפילו מחשבה חיובית, יש תהודה באיזה שהוא מקום.
את כל זה למדתי ממך, ועוד הרבה. מה שלך היה אולי כמה ימים ספורים כשנאלצת לבלות בבית חולים, בשבילי היו מפנה בחיי, ואת סיפקת לי את הדלק, או את המשקפים – בקיצור את הכוח להמשיך, ועוד איך להמשיך!
אומרים על הקבייה שלפני שהוא נאלץ לתת מכה, הוא ברוב רחמנותו בורא תחילה תרופה למכה. את בשבילי היית שתולה על ידי הקבייה, ממש מלאך במלוא מובן המילה – שליח – שבאותם רגעים קשים מנשוא בתקופה זו של החיים הפרטיים שלי, את היית שם לרפד לי את המכה, ובעצם לא לרפד מכה, אלא להראות לי צד אחר של חיים, מישור אחר של איך אדם חי את חייו.
את בטח מופתעת ומבולבלת! ואני, אפילו שלא הכרת אותי היטב, אני לא כזאת שכותבת דברים כבדים כאלה – בכלל לא!!
אבל כעת אני מרגישה מין מעיין פנימי, שמתוכו הייתי צריכה לכתוב את הדברים, והכתובת היתה צריכה להיות את, כדי שסוף סוף אוכל להודות לך ולהכיר לך טובה על כל מה שהענקת לי, ושתדעי גם את מה שאני מרגישה, במודע מאוד, זה שנתיים, וממה אני שואבת עידוד וכוח רב.
עכשיו אנסה לרענן את זיכרונך. את זוכרת שלפני בערך שנתיים ורבע היית מאושפזת בבית חולים הדסה הר הצופים, והייתה שם אישה אומללה שילדה תינוק שנפטר כתוצאה מרעלת הריון ולחץ דם גבוה, ותוך כדי שהייתה בבית חולים גם התברר לה שיחד עם התינוק שהלך, ילכו גם רוב הסיכויים ללדת שוב תינוקות בריאים. זוכרת? אז בילינו יחד יומיים או שלושה, דיברנו ואכלנו יחד, וסרגנו יחד.
אני לא אשכח איך שהכרתי אותך דרך הדלת של החדר, ונכנסתי. שתינו היינו מוכרות אחת לשנייה ולא זכרנו מאיפה... התיישבת לידי והתחלת לספר לי. וראיתי בעיני גם את הכאב, וגם את קבלת הדין, את הצער ואת ההשלמה, והרגשתי שיש הזרמה נשמתית ממש. שתיתי את דבריך בצמא, כי חשתי בסיפור לא רק את הסיפור עצמו ונחמה מעין "יש דברים יותר גרועים", בכלל לא, אלא דרכך הצצתי וראיתי מציאות אחרת של חיים של אמונה וביטחון (מילים כה נדושות!! ולא מספקות!!) של קבלת הדברים, איך שהם באים, ויכולת כל כך חדה וקולעת לנצל כל ניצוץ של דבר לטוב, ולשמוח ביש, ולהודות על הכל.
לעומת מישור חיצוני של חיים של כמותיות, קטנות, של "מגיע לי", "יש לי תוכנית כך וכך..." - אצלך שופע קבלה, אבל מתוך דבקות ועקשנות, לא להרפות... ונפרשה לנגד עיני צורה אחרת של חיים פשוט מישור אחר, עם קני מידה אחרים וכללים שונים, והרגשתי רצון עז להשתייך לזה ולא ליפול לקטנות שלי... ביקשתי ממך שלא תדברי יותר, שאני לא מסוגלת לקלוט כל כך הרבה בבת אחת. רציתי זמן לעכל את הגילויים שלמדתי אותם לאט לאט.
כעבור כמה שעות ישבתי ליד מיטתך, והיה ביקור רופאים, רק אז, ורק לפי הדיבורים שלהם, הבנתי שאצלך הסיבוך הוא מעבר לסוכרת שסיפרת לי עליה, ואז באמת הודית וסיפרת לי שגילו אצלך גידול, ורוצים לנתח, ותיארת את כל ההתלבטויות שלהם ושלך. ואני בפה פעור "לא סיפרת כלום"
כל זה, על הרקע שאני יום ולילה בכיתי על מר גורלי, ודיברתי כל הזמן רק על עצמי, ועוד על נושא כל כך רגיש שהתנסית בו בצורה כל כך קשה.
ועוד אני משתוממת, נכנסה אישה הנמצאת בשלבים סופיים של הריון, ומדברת איתך, הצגת אותה כאחותך היחידה, ותוך כדי שיחה הבנתי שהיא לא באה לבקר אותך אלא שהיא תיכף תלד, ו"קפצה" לרגע, לראות אותך לפני הלידה.
ואת מספרת לה בחיוך על מצבך והחלטת הרופאים. הרגשתי ערפול חושים, משהו קרוב לעלפון, כאילו הקב"ה מעביר בפני סרט נע על מוות מצד אחד, ועל לידה וחיים מצד שני, והכל בחיוך ובקבלה, בתקווה ובאמונה.
ברחתי מהחדר כי לא יכולתי לספוג עוד. באותו יום שתינו השתחררנו, ומאז לא התראינו. אבל אני מאותו יום התחלתי לכתוב לך (בעיני רוחי) מכתב, ועל אף שלא נוצר קשר ממשי, בשבילי את היית חיה לידי ממש, והמשכת ללוות אותי ולעזור לי להתגבר על אותה תקופה קשה מאוד שאחרי הלידה. מה גם שבאמת עקבתי אחריך בדרך עקיפין, והמשכתי לשמוע ניסים ונפלאות אודות הלידה שילדת בסוף (בלי ניתוח), של בנך נ״י, ושאחר כך הוציאו את הגידול והכל היה בסדר ב"ה.
כך שאפילו שבפועל לא היה קשר ממשי, את היית לידי והמשכתי להתפעם ממך ומהמסר שלמדתי ממך.
ידעת את כל זה?
אני כותבת להגיד תודה רבה.
ולמה הזכרתי שהמעגל נסגר? בקיצור, תולדותיי מאז: אחרי שהתאוששתי מהלידה במידה כלשהי, החלטתי שאם נבצר ממני כעת להיות אמא, אחזור להיות בת. הורי עלו ארצה כשבועיים אחרי שילדתי (ללא כל קשר), ומאוד רציתי לטעום את הטעם של בת במשפחה.
עזבתי את הבית בגיל 18, ומאז תמיד ההורים שלי היו אורחים שלי, אבל עכשיו הם עלו לארץ, אז יכולתי להסתופף אצלם בבית וכו'. אבל לצערנו אבי נפטר מאוד בפתאומיות, בערך חודשיים אחרי שהם הגיעו, ואז טעמתי את הטעם של אבלות, ממש צער וחסרון שאין מילים לתאר. ועוד לעזור לאימי בכל החזיתות, נפשית, תרגום, סידורים, לעבור דירה, אולפן וכו'.
אחר כך בתי אושפזה באופן דחוף ופתאומי – היא ב״ה הייתה בסדר גמור, אבל לידה שכבו ילדים חולים ממש עם הורים עצבניים ומיואשים... וביום שהחזרתי אותה מבית החולים, שברתי את הרגל שלי, ובאותו לילה נפלו כל החרסינות שבקיר המטבח (הרעש היה די מרשים) – כך שפתאום היה נראה לי שכל עולמי הולך ומתפרק - אפילו הדברים הקטנים – שאינני יודעת כבר למה לצפות ומה יכול עוד לקרות!
אחייכ בעלי יצא ל - 30 יום מילואים, וכשבוע אחרי שחזר – חליתי בצהבת. אחרי שהחלמתי הוא יצא שוב למילואים לעוד 30 יום (היה אחרי ה -1 באפריל)... אחר כך הוא חלה בדלקת פרקים עם חשש לסיבוך בלב, ואז – בעיקר בגלל האילוץ הכספי – החלטנו שצריך לעבור דירה, ובקיץ שעבר עברנו לפה, לקריית ארבע, בקיצור הייתה תקופה של שנה וחצי מאוד קשה.
מאז שאנחנו פה, בייה יש מפנה לטובה. הילדים שמחים, ובעיקר אלי שמח בעבודתו כריימ בישיבת שבי חברון. הקריה היא מקום נפלא, אנשים מאוד מיוחדים וטובים, ויחסי חברה בריאים ותקינים.
במשך השנתיים, ובעיקר בעשרת החודשים מאז שעברנו, אני עובדת על עצמי טוב טוב ולומדת לראות צדדים בחיים שלפעמים הם קצת מוסתרים או מעורפלים בגלל העיסוק כל הזמן בילדים קטנים ובתינוקות, או מתוך העיסוק הפיזי, או מה שהרבה יותר מעסיק - העיסוק במחשבה: בתקווה, בתודעה, בכל הקשור, ובמאה אחוז של הזמן למדתי לנתק את עצמי מצד העיסוק המחשבתי ולהתרכז במה שיש עלי לעשות, במשפחתי, בחברה (לקשישים, למשל, אני מאוד נמשכת).
ראיתי שצריך לגדל ילדים ולא רק ללדת אותם. ובייה הארבעה שיש לי מעסיקים אותי ומולידים אצלי המון דמיון ושכל, וכוחות להתמודד, לשקול ולחנך. למדתי שצריך להיות אישה לבעלי, ואדם יוצר ותורם בחברה. ואת כל המחשבה בקשר אלי על לידות והריונות הדחקתי רחוק רחוק, ורק באיזה מקום השארתי פינה פנויה מלאה תקווה, אבל למעשה הרחקתי מעצמי את כל הנושא.
וממך למדתי את הלקח – וכי אדם יודע מה יקרה לו? וכי יש לו שלטון על מאורעות חייו? אחרי שקורים לו דברים, מוטל עליו להתבונן ולעשות חשבון ולפרש כל דבר לטובה, אבל לפני? וכי רשאי הוא להתיימר ולתכנן מראש מה יקרה לו ומתי?
תמיד אני בתקווה שבעזרת השם, אם הוא רוצה, יהיה לי עוד תינוק עם לחץ דם או בלי. ואם לא, כל מאמצי לא יועילו מאומה, וידיעה זאת נותנת מימד של רוגע ושלווה בחיי. כמובן שאין משהו שאני רוצה יותר מתינוק, להניק ולחבק, אבל תמיד אמרתי לעצמי שעלי לעשות מה שנדרש ממני בכל יום, ובעזרת השם, או שהוא יזכה אותי בתינוק או שלא (וגם את זה אראה כזכות מסוג מסוים).
והנה בימים אילו אני מוצאת את עצמי בהריון? (איך כיף לכתוב את המילים האלו!) כמובן זה פותח בפני תהום של פחדים – איך זה יסתיים? מה יקרה הפעם? ואם יקרה כמו פעם קודמת, האם שוב יהיה לי סיכוי? ואולי יחליטו הרופאים שעלי לבצע הפלה? ואולי ממילא תהיה לי הפלה טבעית? (יש לי נטייה). אין לי שום תשובה.
מחרתיים אני נוסעת לרופא ונראה מה הוא יגיד. מה שבטוח לי הוא שעכשיו אני מוצאת את עצמי שוב מתמודדת עם הנושא הזה, אחרי הפסקה גדולה. אני מרגישה את עצמי שונה בתכלית השינוי ממה שהייתי בהריון הקודם. אני מרגישה שאני עומדת איתן עם שתי רגלי על הקרקע, מוכנה לכל מה שיעבור עלי, ללא תנאי. אני קצת מגזימה בביטחון עצמי שאני מפגינה במכתב, הדברים הם יותר נוזלים ומסובכים מהמשפטים החד - משמעיים שאני כותבת על הנייר.
כמובן יש לי עליות וירידות, ימים קשים וימים יותר קלים, אבל באופן כללי אני מרגישה שרכשתי לי נכס במשך השנתיים האחרונות, שאת פתחת עבורי דרך, וששוב לא אוכל לאבד אותה.
הכתיבה פה מיועדת בעת בעונה אחת לכתוב ולספר לך, ויחד עם זה לחזק את עצמי על - ידי רשימת הדברים על הגליון. זהו!!
פחות או יותר סיימתי את סיפורי.
את בטח המומה. ואני מרגישה שהחזרתי חוב והורדתי מעלי עול.
אני מקוה שהדברים שכתבתי ישמחו אותך וימצאו אותך בבריאות ובאושר, אותך וכל משפחתך!
כל טוב,
ושוב תודה על הכל...
נ. ב. עכשיו אני מתלבטת אם לשלוח את זה עכשיו, או לשמור ולשלוח אחרי שהדברים יתבררו או אולי אף פעם לא...
* המשך המכתב, נכתב מספר ימים אחר כך.
ערב יום ירושלים
שלום,
אכן, מה שיגורתי בא לי. אחרי אותו יום שהשקעתי בכתיבת המכתב אלייך, עבר עלי שבוע של ביקורים אצל רופאים וכל מיני בירורים בנושא ״האם מותר לי להמשיך את ההיריון או לא?״ ואם כן, מהי התוכנית ובמה זה כרוך אשפוז ממושך, תרופות, הצמדה לרופא פנימי וכו' וכו'.
בסוף התבררה תמונה כזו: שאפשר למנוע שאני אגיע למצב של פיקוח נפש, אבל סיכויי ההיריון להגיע להצלחה הם לא טובים. יש אפשרות שאגיע לסוף תשעה חודשים ואלד תינוק בריא בלי שום סיבוך, אבל יש אפשרות שאצא בידיים ריקות כמו הפעם הקודמת, ויש גם אפשרות שאלד מוקדם ושייוולד לנו ילד פגום.
בשבילי זו הייתה בשורה טובה. אפשר לנסות ולהמשיך בהריון. אף רופא לא אמר לי שאני חייבת להפסיק, ואיחלתי לי שיהיו לי הכוחות הנפשיים לעבור כל הניסיונות המחכים לי, ושאדע לקבל בהשלמה כל תוצאה שתהיה להריון, בין אם הקב"ה יזכה אותי כך או כך...
רק כמה ימים היה לי להרהר בדבר, עד שבל״ג בעומר התחיל הדימום. אחרי ביקור בבית קברות (ל״ג בעומר זה גם יום השנה לפטירת אבי וגם יום ההולדת של בתי), נסענו ישר לבית חולים, ולאחר שבוע של בדיקות חוזרות, נקבע שההיריון הפסיק להתפתח. למזלי אפילו גרידה לא הייתי צריכה לעבור מאחר ובאולטרסאונד נראה ״רחם ריק מתוכן״. אכן התחושה היא של ריקנות נוראה.
אמנם התנהגותי בזמן שהייתי בבית חולים הצביעה על שיפור, הייתי בסדר גמור, לא היסטרית - ולא מפוחדת, ואפילו כשבאו למדוד לי לעיתים תכופות את לחץ הדם, די שמרתי על קור רוחי!
חזק מאוד בתודעה שלי (היתה הפעם קנויה טוב טוב אצלי) שהכל לטובה, ולא אני היא שמתכננת את העניינים. תפקידי הוא לקבל אותם ולמצות את החיובי שבכל מצב ולקוות לטוב!
הנכס הזה יושב אצלי כנראה די עמוק, ולא בצורה שטחית, כי איתו הצלחתי לעבור שבוע של בית חולים (שזה לא בדיוק כוס התה שלי!!), אבל כשהגעתי הביתה אזל לי הדלק, והעצבות והיאוש מצאו להם משכן אצלי.
כל כך שמחתי בהריון הזה. כל בוקר רק פקחתי את העיניים ונזכרתי שאני בהריון קפצתי מהמיטה בשמחה! כל הזמן היה לי איזה צחקוק כבוש בגרון, כל כך הצחיק אותי שאני זכיתי שוב להיות בהריון, ורק לכתוב את המילים האלו או להגיד אותם בקול רם לרופא וכוי זה מילה אותי בכזאת חדווה ושמחה פשוטה. אפילו כשהאחות במרפאה חילקה לי ״כרטיס אישה הרה״, החזקתי אותו ביד בכיף כזה - ממש נהניתי מכל רגע.
כך גם אמרתי לעצמי, שאני מודה על כל רגע של הריון ללא קשר לתוצאות - רק יום יום. ״תודה שאני בהריון״, ו״אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא״ וכו'. הפכתי את משמעותו, להתאים למצבי – איך נהניתי.
לכן עכשיו התחושה שנגמרה החגיגה, ולחזור שוב למציאות האפורה של לחכות ולא להיות שותף לכיף הזה - ומה יש לי שאני לא מחזיקה את התינוקות שלי, שאני פולטת אותם בשלולית של דם... ושהרחם שלי הוא כעת ״ריק מתוכן״.
כמה מהירה וגמישה הפסיכולוגיה שלנו. מזה שנתיים ויותר אני נאבקת עם המציאות ומנסה לבנות את עצמי במסגרת של אסור לי להרות – וביום, בו ביום, שמצאתי את עצמי בהריון - כאילו שכל ישותי חיכתה לרגע זה - בלי תקופת מעבר, בלא גשר. כלום. כל - כך ברור היה לי, כל - כך טבעי וכיף... כפי שאומרים: " לדברים טובים מתרגלים מהר..."
והמהפכה היא אכזרית למדי, ואני מוצאת את עצמי חלשה ונטולת רצון לקום ולהמשיך במקום שהשארנו את העניינים לפני שבוע. כבדת איברים וחולמת.
כל נחמתי היא ירושלים. חסד עשה איתי הקב״ה שהוא סידר את העניינים כך שהשתחררתי יום לפני יום ירושלים, ואני מוצאת מתוך פרטיותי, ומעליה אני משתתפת בשמחת הכלל, שמחה קרובה ופשוטה וסוחפת. מעין התממשות של מה שמתפללים יום יום ושלי הייתה משמעות מיוחדת:
"... ועלינו יהמו נא רחמיך ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו ועל חסדך הגדול באמת נשענו... ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין. ברוך אתה די בונה ירושלים..."