אני חבה לדינה חוב גדול ועצום כי היא השאירה לי הרבה דברים שאני לוקחת לחיים שלי, ועוצרת וחושבת, מה דינה היתה אומרת אם היא היתה עכשיו במצב כזה, וזה הרבה פעמים עזר לי.
לקחתי מדינה את שמחת הנתינה, היינו נפגשות פעם בשבוע למפגש חברות של לימוד ושיתוף ותמיד בסיום המפגש היא היתה מציעה בשמחה להסיעה אותי לבית שלי, ותמיד היינו נשארות באוטו לדבר עוד קצת לפני שאני הולכת לבית שלי.
דינה פתחה את הלב בצורה מדהימה, היכולת שלה לשתף בכנות ובפתיחות, אותי שאני לא קרובת משפחה ולא היתה ביננו הכירות הרבה שנים. פתיחות שהיא נתינה, להיות גלוי לב ולדבר דברים אישיים ועמוקים ולפעמים מאוד לא מחמיאים אבל מתוך זה לגדול.
דינה סיפרה על הקושי שלה, על ההפלות ועל הלידות ותמיד היה רגע שהיתה אומרת "טוב טוב די אני מדברת יותר מידי, עכשיו רוצי לתינוקות שלך" היא היתה מפסיקה לדבר ושולחת אותי כדי לא לגזול זמן מהמשפחה ומהילדים שלי.
דבר שני, זה לסמוך על האינטואציות הנשיות שלי, לא לפחד להגיד אם אני מפחדת, להאמין לתחושת הבטן שלי, ולא להתבייש או לפחד שיחשבו עלי שאני פחדנית או חלשה.
אני לא התאוששתי הרבה שנים, וגם כשהיא כבר לא היתה בחיים הייתי משאירה לה הודעות בפלאפון כי לא יכולתי למחוק את המספר. התקשרתי שוב ושוב כדי לשמוע את הקול שלה בהודעה, עוד פעם ועוד פעם, היא אדם עם חיוך מדהים, מקרין חדווה, ושמחה והאהבה.
זכינו להיות בצל אנשים כאלו. יהי זכרה ברוך