אחרי שהתחתנו, מכל מיני סיבות היו עיכובים בשיפוצי הדירה שלנו והכניסה אליה התעכבה. אנחנו כזוג צעיר ובהריון מתקדם. גרנו זמנית בכל מיני מקומות, אבל רצינו כבר להיות בקריית ארבע, בשגרה של הישיבה.
הרב אלי ודינה הזמינו אותנו לגור אצלם ובאמת באנו וגרנו אצלם חודש. היה נפלא, אני הייתי נוסע כל בוקר עם הרב אלי לישיבה.
אחרי כחודש לאשתי היה כבר קשה המעברים ולהיות בבית שהוא לא שלה, למרות כל השמחה והנעימות בביתם, היה לה קשה שהיא לא יכולה להרגיש בבית ולתחזק ולתפעל אותו.
לאחר התייעצות אם הרב בלייכר, הוא אמר: ״מה הבעיה תבואו אלינו לבית, תהיו קרובים לישיבה בחברון וגם אפשר לשטוף כלים, לשטוף את הבית ולארגן... יש המון מה לעשות״. זה לא תפס...
כשדיברנו על זה עם הרב אלי הוא הסתכל לנו בעיניים במבט אבהי ועמוק ואמר לאשתי ״מה זאת אומרת ׳את לא עושה כלום׳? את עושה את הדבר הכי גדול בעולם, את מגדלת את הילד שלך״!
זה נחקק אצלנו ועשה לנו שינוי גדול בתפיסה. זה הכניס משמעות גדולה ושם דברים במקום. זה לא פתר את הבעיה, אבל זה היה מנת אדרנלין, מנת חמצת, מנת חיים. זה היה דבר גדול.
באיזשהו שלב אחרי כמה זמן, הרב אלי אמר לנו: ״זהו, זה לא בריא שתמשיכו להיות כאן לא שמחים. אתם צריכים ללכת ולחזור רק לבית משלכם״. באמת הלכנו לכמה ימים ואולי בזכות זה, דברים התחילו להסתדר ונכנסנו לדירה שלנו.
משה אברהם
