כאשר עברתי עם משפחתי להתגורר בקריית ארבע, היה המצב הביטחוני שם מתוח במיוחד, מלווה בחשש תמידי לפיגועים.
יום אחד, כאשר עמדתי במטבח בביתי, שמעתי לפתע צרחות נוראיות מחדרה של בתי. לא היה לי ספק לרגע שמחבל חדר לתוך הדירה. תפסתי בידי סכין מטבח גדולה ורצתי היישר לחדרה. נכנסתי פנימה, וראיתי אותה עומדת מול הראי וצורחת בהיסטריה, כאשר כל שערותיה סומרות מרוב אימה.
חיפשתי סביב שוב ושוב אך לא מצאתי זכר למחבל. "מה הבעיה?", שאלתי אותה, והיא לא ענתה דבר רק הצביעה על הראי וצרחה "תסתכל , תסתכל שם! ". התבוננתי פעם, פעמיים ושלוש ולא הבנתי על מה הפאניקה.
"אני לא גדלה"! היא התחילה לבכות, "אני לא גדלה, תראה! אני כל הזמן נשארת באותו הגובה!".
לקחתי את הסכין, סימנתי בעזרתו חריץ בתוך הדלת ואמרתי לה - "את רואה את הפס הזה? זה יהיה לך הסימן שאת כן גדלה. אבל אל תבואי מחר, תבואי בעוד שנה, בעוד שנתיים, אז תראי שגבהת".
כך הוא גם בעולם החינוך. חינוך אינו יכול להימדד על אתר, אין זה ניסוי שניתן לראות מיד את תוצאותיו.
אתה צריך לחנך ולבנות, ולפעמים רק כעבור שנות דור תוכל לבחון את השפעות פעולותיך, ולעיתים יידרשו גם דורי דורות עד שמלוא המשמעות של הזריעה וההשפעה יצא אל הפועל. לכן לא די בדיבור ובלימוד הדברים, צריך ניסיון רחב.
רק אדם בעל מבט רחב וכולל יוכל להבין את מרכזיותו ועומק השפעתו של החינוך .
