גם אני, כמו נתן זך, רוצה לאחוז בשולי אדרתו של הרגע. לגעת בו. ברגע שבו העולם סביב נעצר בבת אחת. ודממה. ברגע של צלצול הטלפון המבשר. ברגע של הכותרת בעיתון שצועקת בשקט מחריש אוזניים. ברגע שבו הפנים הכל כך מוכרים מופקעים מתוך רשות היחיד והופכים לנחלת הכלל על מסך הטלוויזיה. וברגע ההוא. בשש בבוקר. יום ראשון. הרגע שבו הרמתי את " הארץ " מעל המפתן, והתמונה שעל השער הקפיאה לי את הדם והזמן נעצר.
"רגע אחד שקט בבקשה. אנא, אני רוצה לומר דבר מה. הוא הלך ועבר על פניי. יכולתי לגעת בשולי אדרתו. לא נגעתי..."
הרגע שבו הרצח בקרית ארבע קיבל פנים. הפנים של הרב אלי ורעייתו דינה, פנים שזרקו אותי בהרף עין לפגישות בסניף "דור שלום" בדיזנגוף סנטר, בישיבה הגבוהה ברחוב ריינס בתל אביב, ובדירה הקטנה בקרית ארבע.
ולרגע הייתי שוב באותה תקופה שחורה של אחרי רצח רבין, שבה התעוררנו כולנו לגלות בחרדה שהנה אנחנו שני עמים. שחומות האיבה, החשדנות והזעם, הולכות וגבהות בינינו עד למחנק. שאין הידברות. רק האשמה ושנאה. ובמאמץ לעצור את הגל העכור הזה, התחלנו להיפגש קבוצה "של דור שלום" עם קבוצה בראשות הרב אלי הורביץ והרב חיים גנץ ותלמידיהם.
לפגישה הראשונה בבית הכנסת ברחוב ריינס אני איחרתי. נכנסתי וכולם כבר ישבו במעגל, ואיש אחד עם פנים רכות וזקן מאפיר דיבר. הוא דיבר ומסביב הייתה דממה, ורק המשקפיים עבי הזכוכית הסגירו איזה זיק של ציניות ומשובה, שזרח מדי פעם תוך כדי הדיון המאוד רציני שניהל עם עצמו ואתנו על ההבדלים בין נח לאברהם, ועל למה דווקא אברהם זכה להיות אבי האומה ולא נח, למרות שהיה איש צדיק ותמים בדורותיו.
ככה ראיתי אותו בפעם הראשונה. את הרב אלי. בונה את הטיעונים שלו נדבך על גבי נדבך. שותל רעיון שמלבלב לנגד עינינו לתוך רעיון חדש. והכל עם איזה הומור דק וקצת ציני, שמכסה על יכולת ניתוח אנליטית ומרתקת.
הדברים שלו, שהתחילו והסתיימו במשנתו של הרב קוק, עברו דרך אריסטו וקאמי, ויטגנשטיין ודוסטוייבסקי, וגם על זיגמונד פרויד ואוטו ויינינגר הוא לא פסח, היכולת שלו להביא טיעונים מתוך הוגי התרבות החילונית המערבית, הפר את האיזון שבין שני המחנות. ואני אומרת מחנות, מכיוון שלמרות הניסיונות להידברות, בעצם התבצרנו איש בעמדתו. זה עם הבעלות על ארון הספרים היהודי, וזה הנושא את דגל ההומניזם וההשכלה החילונית.
והרב אלי, הוא הפר את המשוואה והחלוקה האוטומטית בין יהדות לאוניברסליות. הייתי קולטת לפעמים איזה שבב מבט עייף, ואפילו קצת סרקסטי, שנמלט מעיניו למשמע הטיעונים שהושמעו בלהט כה רב מהצד שלנו. מבט של מי שכבר מזמן שכח את מה שאנחנו רק גילינו, של מי שמכיר את כל הקרעים הכי נסתרים באידאולוגיה של המחנה השני, של מי שאומר לעצמו חבל על הזמן, או שהם יראו בסוף את האור או שלא, ואין בידי לשנות דבר.
צלצול של טלפון החזיר אותי למציאות. ואחריו עוד אחד ועוד אחד. חברים מימי "דור שלום" שגם לשלוות יומם התפרצה הידיעה. שגם להם הרצח בקרית ארבע, ששנייה קודם עוד היה שייך לעולם אחר, זר, הפך בבת אחת לממשות קרובה ומחרידה. ועוד טלפון נרעש ועוד אחד, ונוסעים לירושלים להלוויה.
ובדרך, בבאב אל ואד, אי שם ליד המשוריינים השרופים שכבר ראו הכל ובכו על הכל וניחמו על הכל, שוב נזרקתי לרגע אחר. רחוק וקרוב כאחד. רגע הכניסה לקרית ארבע לביקור בבית של הרב אלי ורעייתו. בשבילי הנסיעה הזאת הייתה מרגשת באופן מיוחד. אני, שסבא של אבא שלי קבור בבית הקברות הישן בחברון, הייתי בעיר הזאת רק פעמיים : פעם ראשונה כילדה קטנה אחרי "הכיבוש" בשפה שלי, או "החזרה לנחלת האבות" - בשפה של הרב אלי; ופעם שנייה באיזו פגישה של שלום עכשיו עם סרי נוסייבה ופייסל חוסייני בבית מלון בעיר;
אפשר היה לראות את האהבה העצומה בין שני בני הזוג המיוחד הזה. את הכבוד ההדדי, את ההערכה. את המבט שלה כשהוא דיבר, את הקול שלו כשציטט איזו אמירה שלה, בר הניואנסים הדקים והעדינים האלה, שהעיניים החילוניות שלי, שמורגלות במוחצנות ובאקורדים רמים, קלטו בלי לאבד טיפה
וזו הייתה פעם שלישית, ומאוד אמביוולנטית. מחד, התרגשות אדירה ואיזו תחושה של חזרה לשורשים הכי עמוקים של הווייתי כיהודייה וכישראלית, ומאידך, קושי אידאולוגי עצום. ואז פגשנו את הרב אלי. ומה שקרן אליי מהעיניים שלו ושל דינה רעייתו, היה יותר חם ויותר קרוב ויותר בסיסי מכל הצהרה פוליטית שאי פעם עמדתי מאחוריה. זו הייתה התחושה של לחזור הביתה.
זו הייתה התחושה של אנשים אחים אנחנו. של קרבת דם שהיא יותר סמיכה ויותר חזקה מכל אמירה הומנית, צודקת ונכונה ככל שתהיה. ונכנסנו לדירה עמוסת הספרים שהקרינה המון חום והכנסת אורחים. הכל היה כל כך מקרב, כל כך מחבק, כל כך קשוב אלינו, למרות שדינה הייתה בציפייה דרוכה לטלפון מאחת הבנות שהייתה צריכה ללדת באותו לילה.
ושוב אפשר היה לראות את האהבה העצומה בין שני בני הזוג המיוחד הזה. את הכבוד ההדדי, את ההערכה. את המבט שלה כשהוא דיבר, את הקול שלו כשציטט איזו אמירה שלה. כל הניואנסים הדקים והעדינים האלה, הכמעט סמויים מן העין בין בני זוג אוהבים, שאני, שהעיניים החילוניות שלי שמורגלות במוחצנות ובאקורדים רמים קלטו בלי לאבד טיפה. אני התרגשתי כל פעם מחדש לגלות.
ולתוך החדר הזה, עם כל האהבה שבו, עם כל הכנסת האורחים, עם כל החכמה והידע; לתוך החדר הזה, בערב שבת קודש, פרץ המוות והרצח. והביא אותנו לרגע שבו עמדנו בקרב אלפים אלפים של אנשים. בדממה מוחלטת. בלילה ירושלמי קפוא. בפתח ישיבה בשכונת בית וגן בירושלים. קהל עצום ורב, שעמד במשך שעות בדומייה לאין קץ, לשמוע את נהי הרבנים, את הבכי השבור של האב, את הקינה של בן שברגע איבד את אמו ואת אביו, את האח השכול, ואת השקט הנורא של היגון שחיבר את כולנו.
ועכשיו, אחרי כל התדהמה והצער והכאב, מה אפשר להגיד, מה נשאר להגיד... היה לנו אוצר גדול של חכמה, אנושיות ואהבה, וראו איננו עוד. תנצב"ה
אסתי סגל
