הוריי היו נשואים שש שנים בלי ילדים. הם מאוד מאוד השתוקקו לילדים. הם באו ארצה לכפר הרוא״ה שם אבי היה ר״מ בישיבה התיכונית תחת הרב נריה. כעבור שנתיים אמי הרתה ואחרי תשעה חודשים של חרדה ושמירה – נולדתי אני. הבכור.
אף שהייתי תינוק לא קל, שמחתם לא ידעה גבול והתמסרותם לרך הנולד, לנס הקטן, הייתה מלאה. לכן קראו לי אלנתן, שם מקורי ולא נפוץ אז, לציין את הכרת הטובה שלהם. כעבור מספר חודשים הורי חזרו לארצות הברית, בין היתר בגלל שהתפתח איזה גידול בפני וחשבו שהטיפול באמריקה טוב יותר. התברר אחר כך שהגידול לא מסוכן.
באמריקה נולדו לי אחות ועוד שלושה אחים. היו הרבה רגעים נעימים וטיולים משותפים וכיפיים. היינו משפחה דתית תורנית בחברה מאוד מאוד ״משוחררת״, אבל אצלנו הדתיות הייתה אלמנט מאוד מרכזי בחיים. גדלנו במיאמי ביץ׳ מקום של הוריקנים, וזה היה ממש כיף לחוות הוריקן בבית החזק והעמיד שהיה לנו.
אבא היה מתוח הרבה מן הזמן ומאוד מאוד קפדן ופרפקציוניסט עם תביעה שאצליח ואהיה הכי טוב. התחושה המכרעת בבית, עבורי, הייתה דרישה מעיקה למצוינות. להיות התלמיד הכי טוב, הכי חרוץ, הכי מבריק, הכי מושלם. אבי תמיד אהב לספר על תלמידי חכמים ואנשי כישרונות. הרגשתי שמצפים ממני ושנאתי את זה. אמנם עמדתי בחלק מהציפיות, אבל זה רק הגביר את המתח הפנימי והייתי מתחמק ומפחד לעמוד בכל מיני אתגרים.
בקיץ שלחו אותי ללימודים למחוננים וקנאתי בחבריי ששחקו והסתלבטו כל החופש הגדול. פעם הייתי בתכנית מאוד יוקרתית בכימיה שמי שמחסיר שלושה ימים עף מהקורס והחלטתי שאני לא רוצה להמשיך. אבא גייס את כל העולם ללחוץ עלי ואחרי יומיים של היעדרות חזרתי וגמרתי בהצטיינות ובכעס ובתרעומת בלבי. קפצתי ארבע כיתות במתמטיקה בגלל אבי וגם בזה הצטיינתי מאוד.
הייתי תלמיד מצטיין בבית ספר, אבל הייתי מרדן, הרגשתי שלחופש נולדתי. יצאנו פעם כל המשפחה לחופש ואבא הכריח אותי להתפלל בקול רם כל מילה בנוכחותו, אז התפללתי לאט לאט משך שעות בכדי לקלקל גם לו את החופש, אבל הוא ואמא עשו תורנות.
בערך בגיל 9-10 התחלתי לפקפק באמיתת המסורת ובחיוניותה. ראיתי את הדת כמוסד מעיק ומציק, המדכא את חופש המחשבה ואת הזרימה הטבעית בחיים. שבת נתפשה אצלי כבית סוהר שבו אני כלוא. חיכיתי ליום ראשון, יום הדרור שאפשר לעשות מה שרוצים.
לא אהבתי את בית הכנסת, לא ראיתי עניין בתפילה, אמנם ישבתי שעות וקראתי משפט עברי, כל מיני מקרי רצח וגניבה ודינים. זה היה מעניין, אבל דרשת הרב וכל השאר היו מעמסה. באי רצון הלכתי לבית כנסת וניסיתי לברוח בכל הזדמנות.
הצטיינתי אמנם בלימודים, גם בלימודי קודש, אבל לא ראיתי טעם בהם ולא יכולתי להבין איזה עניין יש לאלוקים במה שאני אוכל ועל מה אני מסתכל ואיך אני חי את חיי.
מאוד הצטיינתי בשנים הראשונות בבית ספר, אבל מאוד שנאתי שיעורי בית. רציתי דרור. כשלא מילאתי משימות התחמקתי מבית הספר. שנאתי את הישיבה הכפויה במקום סגור. בכלא, בכלוב. פעם במחנה קיץ בגיל 9-10 לא נהנתי. אני לא יודע על מה נענשתי, אבל הוציאו אותי בלילה מהביתן ושרתי שירי מולדת – געגועים לדרום (ארה״ב) שם גדלתי.
בכיתה ד׳ המורה לימד אותנו את פירוש רש״י על לידת יעקב ועשיו – ששתי אבנים שנכנסות למבחנה, זו הראשונה יוצאת אחרונה ולכן יעקב היה הבכור. זה כל כך עצבן אותי שלא הפסקתי לתקוף את הרעיון האווילי הזה, עד שהמורה הנבוך נאלץ להזמין את אבי, שהיה סגן מנהל בית הספר, לטפל בי. אבי לא התרגש ואף היה נראה מאושר.
בכיתה ז׳ הגעתי ראשון מהבית ספר שלי בתחרות מחוזית בריצה למרחקים. באותו שבוע זכיתי בפרס ראשון ביריד מדע מחוזי. התעניינתי מאוד במדעי הטבע בבית הספר והצטיינתי בזה מאוד וכן במתמטיקה, אבל בעיקר נמשכתי למקצועות הומניים של ספרות, כתיבה יוצרת, דרמה וכו׳.
הייתי טיפוס מרדן, שנאתי מסגרות וניסיתי לפרוץ אותם בכל דרך. היה בי סירוב אישי להכנע לתכתיבים מבחוץ. לא סבלתי שעת כיבוי אורות, צנזורה על מה שאני קורא או צופה בטלוויזיה, לא הייתי מוכן שיגידו לי עם מי להתחבר או מתי להסתפר.
כשהייתי בן 14 נשלחתי לישיבה תיכונית בבולטימור, בשבועות הראשונים הצטיינתי והכניסו אותי לכיתה גבוהה בגמרא. שנאתי את המסגרת ואת חלק מהמורים. התחלתי לקרוא ספרים על האקסיסטנציאליזם האתי, על מרקסיזם ועוד נושאים מעניינים. הספרים הוחרמו וזה עשה עלי רושם גדול. הייתי כופר באופן כללי, ניסו לעבוד איתי ולשכנע ללא תועלת מרובה. בשלב מסוים התחברתי עם חבר והיינו מתפרפרים והולכים לסרטים.
אחרי כמה חודשים נזרקתי, אבל בגלל כבוד אבא, ניסחו את זה כהעברה לסניף אחר של אותה ישיבה בטורונטו קנדה. כשהגעתי לשם, תוך זמן קצר התחברתי עם חבורה של פושעים והסתובבנו במקומות של היפים וכו׳. גם משם כמובן נזרקתי כעבור זמן. לא סיפרתי להוריי ונשארתי בקנדה עוד תקופה. הוריי היו כמובן מאוכזבים, אבל אני החלטתי שאני ממשיך את לימודי בבית ספר של גויים. בקיץ עשיתי קורס דרמה בוושינגטון, לשם עברו הוריי מפלורידה, אבי היה מנהל בית הספר היהודי בעיר.
בגיל 15 התחלתי ללמוד בתיכון יוקרתי ובהתחלה הצטיינתי בלימודים ובעיקר עניין אותי דרמה, אבל בערב יום הכיפורים אבא צעק עלי ונתן לי 2 דולר להסתפר. לקחתי את הכסף ועזבתי סופית את הבית.
הלכתי לרובע בוהמי. לא הכרתי אף אחד בעיר, לא ידעתי מה אעשה, אבל ידעתי שאני לא חוזר הביתה. התקשרתי למישהו שהכרתי מהחוג דרמה והוא בא ואסף אותי לביתו. למחרת הוריו נסעו לבית הכנסת הרפורמי ...
במוצאי יום כיפור החבר הפגיש אותי עם חבר גוי, ועברתי להתגורר אתו ועם חבורה של בני 17-18, היפים. הם קבלו אותי יפה, עשינו דברים, נסענו ברכב פתוח...,אבל לא הייתי ממש אחד מהם. הם היו מבוגרים ממני בשלוש שנים בממוצע, כולם היו גויים (גם אני, לפי הצהרתי, אבל לא הייתי גוי אותנטי). כעבור חודשיים ברחתי מבית הספר ומהעיר.
זה היה שנות השישים! מאוד נסחפתי בזה לטעום את הכל, לתת דרור לרוח הפנימית להיות אני ולממש את עצמי. השתדלתי להתרחק מכל הצמדות לאיזה כלל, לא רק דת ויהדות, אלא בקיצוניות. סמים אחדים גרמו לי למעין חוויה מיסטית של פגישה עם איזו אחדות הרמונית כוללת, כוח עליון שמקיף ומשפיע על הכל. בעקבות מסע שלילי ומפחיד הגעתי למסקנה, יחד עם עוד חבר, שטעם החיים הוא להגיע לנירוונה ולחיות התמזגות עם הכוח העליון ללא דברים חיצוניים, אלא באופן עצמאי. מאז עסקתי בדתות מזרחיות, ביוגה וכדומה, בעיקר בעבודה עצמית ובלי הדרכה. לפעמים במדיטציה הגעתי למעין חוויה דתית, הרגשת הקשר עם כוח עליון.
בשלב מסוים כשעוד לא הייתי בן 16, פרצה בארץ מלחמת ששת הימים, זה לא דיבר אלי, אבל הזמינו אותי לביקור אצל הדודה בקיבוץ חולתה והרגשתי שזה מקרב אותי ליעד שלי, להודו.
כשהגעתי לארץ בגיל 16, מיד אחרי המלחמה, חוויתי חוויה של חיתוך בבשר החי, ממש. הרגשתי שדווקא, באורח פרדוקסלי, האני האמתי שלי ומיצוי כוחותיי, נעוץ באותה חווית אחדות ששררה בארץ. התפתח אצלי רגש של אהבה עזה לארץ, לקיבוץ, לצבא, לנופים, לגידול דברים. לא עסקתי בדתות המזרח כל כך, כי הייתי שקוע בחיי הקיבוץ, בהכרת הארץ והאדמה.
בקיבוץ רצו שאלמד בבית ספר ונכנסתי לכתה של בני גילי שקבלו אותי יפה והייתי חלק מהחבורה, אבל הרגשתי קצת שונה. השפה, המבטא, הרקע. השתתפתי לכמה ימים בבית הספר, אבל מיד פרשתי. לא אהבתי את מסגרת בית ספר ולא הייתה לי שום כוונה להיכנס אליה שוב.
אני אדם שכלתן ולא יכולתי לתת לקשר לארץ הסבר הולם. ההסברים המתלהבים על מולדת ומקלט בטוח, לא ממש משכו אותי, למרות תחושת האחדות שהתנוצצה לרגע, חיפשתי להתרחק מזרחה, אבל אז בא הקטע הרומנטי. הכרתי את אשתי שבאה, אמנם, מבית מתבולל, אבל התאהבה ביהדות, בעדינות ובחן של המסורת היהודית ושקדה בלימוד עקרונותיה.
נפגשנו ודיברנו ולא הצלחתי לשכנע אותה שהיוגה ההינדואיסטי יותר הגיונית ומסתברת מהיהדות. ואם כבר יהדות, אז לפחות שפינוזה. מצאתי את עצמי בביתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, הייתי מגודל שיער, מרדן ובקורתי והוא קיבל אותי לאב. לאט לאט, יום אחרי יום, לִבַּנו את סוגיות הסוד.
עסקנו בתורה ומדע, האבסורד של המצוות המעשיים, כפיה וחירות ומה אנו ומה חיינו ומיהו עם ישראל. הרב צבי יהודה עשה לי היכרות אישית עם אברהם אבינו, עם הנפש הטובה ומטיבה הזאת, והוא הכניס אותי לנבכי האצילות שבעקידה ולאט לאט נתחוורה בפני תמונה מאוד גדולה.
מאז השיבה אל האמונה, חוויתי הרבה חוויות חיוביות, תוך התבוננות על חסדי ה׳ והשגחתו. בכל מיני צמתים בחיי, אני חווה חוויות חיוביות מזמני הקודש, מלימוד תורה ומהתפילה.
יש בי עדיין את הרצון לא לאבד את עצמיותי ושתהיה לי היכולת להטביע את חותמי ולא להיות נפעל, אבל ההתמסרות אל ה׳, משחררת אותי מהמון שעבודים אחרים.
