כשהבן שלי היה בן שלוש, זרקו אותו יום אחד מהחיידר שבו הוא למד "תלמוד תורה מורשה". לא זוכר למה זרקו אותו, זה לא קרה רק פעם אחת. בכל אופן, באותו יום הבן שלי הגיע בכוחות עצמו לישיבת מרכז הרב, איפה שלמדתי.
בכניסה לישיבה יש מבואת כניסה שממנה יש מדרגות לעלות לבית המדרש. הבן שלי התבייש לעלות, הוא נעמד למטה עד שהגיע בחור טוב ששאל אותו:
״ילד, מה אתה רוצה?״
הבן שלי ענה ״את אבא״
הבחור הציע לו ״בוא איתי״
הבן שלי התבייש.
הבחור שרצה לעזור שאל ״איך קוראים לו?״
הבן השיב ״אבא״
הבחור שאל ״אבל מה השם שלו?״
הבן ענה ״אבא״
הבחור שאל ״מה השם משפחה״
בני השיב ״אבא״
הבחור ראה שזה לא הולך, אז הוא שאל ״תגיד לי איך אבא שלך נראה?״
הבן השיב ״יש לו מכנסיים״
הבחור שאל ״מה עוד?״
בני השיב ״יש לו כיפה״
הבחור ענה ״מצוין, אנחנו מתקדמים. תתאר אותו״
הבן השיב ״יש לו זקן״
הבחור שאל ״יש לו משקפיים?״
הבן השיב ״אולי״.
עם המידע שהיה לו לבינתיים הבחורצ׳יק עולה לבית המדרש לחפש מישהו עם מכנסיים וכיפה, עם זקן ואולי משקפיים. זה לא עובד, יש בבית המדרש המון - עשרות, אולי מאות שעונים לתיאור. הבחור, שברוך השם ניחן בשכל ישר, חזר למטה ואמר לבן שלי:
״בוא, אני אקח אותך, אני אעלה איתך במדרגות״
הבן שלי, כשהוא רק נכנס לבית המדרש, רץ אלי מייד וצעק ״אבא אבא״
הרב עודד שאל את הבן שלי ״איך אתה יודע שזה אבא?״
הבן שלי משיב ״זה אבא, רואים שזה אבא!״
הרב עודד הקשה ״איך אתה יודע? תסתכל כמה אנשים יש פה עם זקן וכיפה ואולי משקפיים, המון! המון אנשים יש כאלה, איך אתה יודע שזה אבא?״
הוא יודע שזה אבא.
טביעות עין, זו פגישה בלתי אמצעית. מיליארדים של סימנים, זה כל נשמת החיים.
אני פוגש את אבא - אבא זה הכול; זה השערות שלו, המשקפיים שלו, החיוך שלו, המבט שלו, הקול שלו, הריח שלו, הרגש שלו. זה הכול הכול הכול. מיליארדים של סימנים, אבל לא סימנים שאדם מזהה בשכל, זה פגישת החיים.
גם בבניין האמונה, יש שתי דרכים, דרך של סימנים שבונים נדבך אחרי נדבך והסתברות אחרי הסתברות, זה דרך הרמב״ם, דרך עם עמקות פנימית אדירה.
רבי יהודה הלוי הולך בדרך אחרת, דרך של פיתוח טביעות העין המולדת, לקחת את טביעות העין מעולם החול, מעולם היומיום שלנו, ולרומם אותנו לספירה שבה אנו פוגשים את המושגים האלוקיים לא בדרך הוכחות וסימנים שניתן לסדר, אלא בפגישה בלתי אמצעית עם התוכן האלוקי.
אבא
