לעפרה שלום, (בת דודה של אלי מקיבוץ חולתה)
אני מוצאת את עצמי יושבת כעת בדשא ירוק, תחת צל (מנוקד שמש) של עץ אלון (נדמה לי), משקיפה על כל ירושלים ושיפוליה ומולי השער המחוספס של הכנסת (נראה כאותיות סיניות).
כן הגעתי גם אני להפגנת היישובים בגן הורדים. יושבת רחוקה מכולם וכותבת אליכם.
בזמן האחרון אני ב״שופינג״ של קריאת ספריו של עמוס עוז. לאחרונה קראתי ״קופסה שחורה״ שהוא מורכב כולו ממכתבים, אולי מזה בא לי ההשראה? בכל אופן, יש לי צורך כעת להתנתק מכל ההמולה כאן ומהסיסמאות וקריאות שמשכנעים את המשוכנעים, ולערוך איזשהו חשבון לפניכם.
בתור אדם פרטי - ואני כאדם פרטי כולי אמא ורעיה - האם אני משוגעת? האם לגדל משפחה בביתנו בקרית ארבע זהו טירוף?
האם אני מסכנת את משפחתי? כלומר (בסגנון התקשורת), האם אני מוכנה להקריב את היקר לי ביותר למען האידיאלים שלי?
האם אנחנו באמת פלטנה אחרת? אלף פעם אני שואלת את עצמי את השאלות האלה. איפה הפער? איפה הסתירה?
ואם אתם חושבים על הדרך ה״מסוכנת״, אשיב: הדרך לפעמים היא לא נעימה, אבנים זה לרגע מבהיל, מטרד, דבר שבהחלט מתייחסים אליו ומתגוננים מפניו, אבל לא הייתי באמת מכנה מצב שלעיתים (בעיקר בלילה) נזרקים עלינו אבנים, כמסוכנת.
עם כל ה״ההשתפכות״ של קודם לא הייתי לשניה מסכימה להכניס שיער אחד מראש אחד מילדי בסכנה - בתור אמא, איך אפשר בכלל? (ועוד פחדנית ורכרוכית כמוני?!)
אלא מה, אם יורד גשם שיטפון והכביש חלק, נוסעים לאט לאט, מפעילים וישרים וסטים הצידה לעת הצורך.
אם נזרקים אבנים, מתקינים חלונות מוגנים, נוסעים עם נשק, נוסעים לאט, סטים הצידה ומזעיקים עזרה במידת הצורך.
נזהרים וחיים - בדיוק כמו כל אחד אחר. כך נראה לי.
כשהולכים לים לוקחים גלגל הצלה, שוחים בקרבת המציל, רק בדגל לבן, ורק מי שיודע לשחות, והשאר בהשגחה מתמדת. לא נמנעים מלשחות, כך נדמה לי.
וכך אנחנו מנהלים את חיינו, בשיקול דעת וזהירות שלא מפיגה מאיתנו את הצימאון לחיות את החיים בכל מילואם, בכל מלוא מובן המילה.
כל זה במישור הפרטי (לא לאומי), אבל משום מה היה לי חשוב לתאר, כי כשנזרקים אלי (לא מכם!) משפטים כמו ״את חיה בחלום ובהזיה, מנותקת מן המציאות והראיה: שאת מסכנת את משפחתך למען אמונתך״, איפה? במה? אני?!
אני מרגישה דווקא די נורמלית (בדרך כלל) ושפויה.
מסובך ונדוש יותר להסביר את עצמי / עצמנו האנשים...
דינה הורביץ
