ישנן תכונות הקיימות אצל הורים, הם נמצאות שם גם במצבים מורכבים וקשים יותר בהתמודדות עם הילד המתבגר.
זכיתי להיות בלֵידה שילדה בתי, לֵידה שהייתה לא קלה מכל מיני בחינות. האישה שעוברת לֵידה עוברת משהו, עוברת תהליך. וכשאני עמדתי לידה והייתי איתה, באו לידי ביטוי אצלי התכונות של אהבה וקבלה ללא תנאי, אהבתי אותה וקבלתי אותה מאוד מאוד. אני אוהבת את הבת שלי ואני מודעת למה שעובר עליה, אני איתה ואני שם בשבילה.
אני מקבלת אותה, גם אם אותו רגע הוא לא רגע יפה, הוא לא רגע חמים ונחמד, אלא קורים בו דברים לא כל כך נעימים.
אני יכולה לפרש לה דברים, לתווך בינה לבין העולם, כי אני עברתי לידה, אני יכולה להגיד לה: ״זה לא נורא״, ״זה יעבור״, ״הנה, הציר הזה בשיא, אבל הנה הוא כבר יורד״. אני מפרשת לה את העולם. אני עומדת שם ליד המיטה, לצידה, ונותנת לה פרספקטיבה, פרופורציה. להיות כוח תוחם ומגביל.
אני עמדתי קרוב אליה וקיבלתי ממנה מכות. היא בעטה בי. היד שלי היתה אחר כך קצת משותקת, כנראה בגלל שהיא החזיקה אותה חזק. היו לי ממש התכווצויות שרירים. אבל אני לא כעסתי עליה. אני עמדתי שם. עמדתי טוב. עמדתי שם בשבילה, כי היא עוברת משהו.
אוי ואבוי אם הייתי אומרת: ״טוב, אם את רוצה לבעוט בי - אני הולכת״. אמונה בתהליך - אני לא יכולה להבטיח לה שהכל יהיה בסדר. אני לא יודעת מה יהיה. אבל יש לי ניסיון, אני יותר מבוגרת, אני מאמינה בלידה, אני מאמינה בתהליך שקיים בלידה, אני מאמינה שיצא מזה משהו. אני לא יכולה להבטיח מה. לא ידענו אם זה בן או בת, לא ידענו אם התינוק בריא או חלילה לא, לא ידענו מה היא תעבור עד סוף הלידה: ניתוח, תפרים או כל דבר אחר.
אני לא יכולה להבטיח שום דבר. אני לא יודעת מה יקרה. אינני יודעת מה תהיינה התוצאות ואני לא אחראית על התוצאות. אני עושה כמיטב יכולתי. הכל בידי שמים. אני מאמינה יחד איתה. אני מקרינה אמונה בתהליך.
דינה הורביץ
מתוך ״המִן הסלע הזה״
