בס״ד
ערב יום הכיפורים תשמ״ט
לצבי היקר,
אתמול בדרך הביתה מירושלים עיר קדשנו לחברון עירו של אברהם, יצחק ויעקב – באמצע הדרך, עצרתי בקבר רחל. בדיוק כמו שבזמן עוברים אנו מראש השנה - יום הכתרת המלך, ליום כיפור הקדוש והנורא והשמח כל כך, והנה אני עוצרת באמצע הדרך – גם במקום וגם בזמן.
ולמרות שהייתי כל כך עייפה וכבר אז לא הרגשתי טוב, וגם מעוצבנת הייתי בגלל ענייני האוטו וכסף וכו׳ וכו׳ וכו׳, ברגע שנכנסתי לבניין הזה (קבר רחל) הכל עלה ממני, התנדף כמו עשן, ותחושה חדה פלסה לי את הלב. אני לא יודעת כל כך את המילים לתאר את זה, אולי חדוה וחום, הרגשה של אבא טוב המחבק, או אמא טובה המנחמת ואוהבת.
ואז, בבת אחת, היתה לי מִן ״צילום אחורה״ וכאילו ראיתי את עצמי, נזכרתי וחשתי כאילו זה עכשיו קרה, בקבר רחל. שוב עם אותה הרגשת חדוה, שמחה וחום בלב ועם משהו מאוד כבד ועגול ומשתולל בבטן – אתה!
וראיתי ונזכרתי את הסיפור המפורסם איך באנו (לקבר רחל) והיה סגור, ובכיתי והתפללתי בחוץ, ופתאום נפתחו ארובות השמיים וכו׳ וכו׳ וכו׳ וכל זה אתה מכיר (משם לקחו אותם חיילים במשאית צבאית לבית חולים, ללידה), אבל אתמול התחברתי גם עם אותם תחושות שהיו לי אז – תקוה ושמחה עצומה, וציפייה, וגעגועים להכיר מי זה ברחמי, ואהבה עצומה, ומעל הכל תפילה.
תפילה מתנשאת שבני שיולד יהיה מחובר במקום הזה, לא במקום עצמו דווקא, אבל במהותה של רחל אמנו וכל מה שזה מסמל – חסד וטוב לב (היא ויתרה ללאה ביום חתונתה ולא ביישה אותה, כפי שיכלה להגיד ליעקב שמרמים אותה, והיא רחמה על לאה שלא תתבייש ותצטער), דביקות במטרה, אהבה גדולה לתורת ישראל, אהבה גדולה לישראל, כוח סבל - היו לה חיים קשים מאוד, אבל הזכות לראות את הפרות בסוף כל עמלה - ״יש שכר לפעולתך נאום ה׳ ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם!״, ואחדות.
וכך התפללתי שמדותיה של רחל ומידותיהם של כל האבות הקדושים, ישרו על בני הקטן. וכידוע לך ההמשך הסיפור – התחילו הצירים וכו׳ וכו׳ ובאותו יום (למחרת) נולדת אתה.
וברוך ה׳, כל התפילות נתמלאו, ואתמול כל כך חשתי את זה בעמדי שם שוב. ולא רק שכל התפילות נתמלאו ונענו, אלא בדרך כל כך מיוחדת ועקיפה, כי אני מחנכת אותך ולומדת ממך באותו זמן. ואוכיח לך:
חסד - ברוך ה׳, ה׳ חונן אותך בלב טוב ואוהב ורגיש ודי במילים של שכנינו למעלה (ועוד הרבה סיפורים שמתגלים וחוזרים אלי...)
דבקות במטרה – עם כל הקשיים, אתה לא מרים ידיים, ובדרכך ובקצב שלך שוב אוגר כוח ומתאמץ, עם זה בלימודים, בעזרה בבית ובחברה.
אהבה לתורה ואהבה לעם – אני חשה שיש לך – אינך שטחי וקל ראש, אלא מכבד את ערכנו הקדושים.
כוח סבל – אבל תראה עוד תראה פירות גדולים ויפים בע״ה וכבר רואים.
אחדות – אני מרגישה שאתה אוהב אותנו ואת אחיותיך, ולמרות שאתה לפעמים מחרחר ריב, זה לא טינה רציני ולאורך זמן.
אני לא יכולה את הכל לפרט ולא הכל אמרתי, אבל רציתי שתדע שאנחנו מאוד מאוד מעריכים אותך ומכירים אותך, את עצמך כפי שאתה, ולפעמים משתוממים מתכונות יפות ומבריקות המתגלות אצלך.
אני מברכת אותך, צביקלה׳, שתמשיך בדרכך ותאזר עוז וכוח להמשך ותדע שכל החולשות ויאושים ורפיונות – תכונתם להתנדף ולעבור, ותתגבר בגבורה שיותר ויותר מתנצנץ אצלך, ושה׳ ימלא כל משאלות לבך לטובה.
מאבא ואמא שאוהבים אותך מאוד מאוד!
נ.ב. ואם לא תמיד אמרתי זאת – ואני יודעת שלא תמיד אמרתי – אני מאוד מודה לך על כל העזרה שעזרת לי, אם זה בסדר ונקיון (ב״מבצעים״ שלך), או בקניות ושליחויות, או בעזרה עם נחמה ושולמית, או בעידוד שלך אותי וברגישות שאתה לפעמים ״חש״ אותי.
תודה!
מתוך שיעור של אמא על גיל ההתבגרות
אני זוכרת בבר מצווה של הבן שלי, שהוא היה בתור ילד, ילד מאוד לא קל. הוא בנה אותי לגמרי, וזה עשה אותי אמא במלוא מובן המילה.
במסיבת בר מצוה שלו מישהי ניגשה אלי ואמרה בחיוך ״אם עד עכשיו היה לך קשה, חכי, עוד שש שנים זה הרבה יותר קשה״. אמרתי לה תודה רבה. הבן שלי התחתן לפני חודש וחצי, ב״ה, והיא צדקה, זה ממש היה ככה.