יש לי בן דוד מקיבוץ בצפון, קיבוץ שפעם היו מייצרים נעליים אבל הם גילו שיותר רווחי שערבים בחברון ייצרו את הנעליים והקיבוץ ימכור אותם כמותג שלו.
כחלק מעבודתו, הבן דוד בא לחברון כל שבוע, אבל לקריית ארבע הוא לא נכנס כעקרון אידאולוגי. הוא לא בא לבקר אותי אף פעם.
פעם אחת הוא בא אחרי שגיליתי באקראי שהוא כל שבוע בחברון וכעסתי עליו מאוד שהוא לא בא לבקר. אמרתי אתה חייב לבוא לקריית ארבע, אז הוא הגיע לשער של קריית ארבע עם הערבי שלו אבל לא נתנו לערבי להיכנס כי לא היה לו אישור בטחוני. הבן דוד התקשר ואמר אם הוא לא נכנס, גם אני לא נכנס.
הסברתי לו פעם שביחס למצווה של ליישב כל מקום ומקום בארץ ישראל יש בזה הסתייגות, אם זה מקום מסוכן פטורים מהמצווה, אבל הקריטריון של מסוכן זה אם אדם לא יכול להיכנס לשם בענייני פרנסה משום שזה מסוכן.
הסברתי לו שבזכותו התבררה ההלכה שיש חיוב ליישב גם את חברון. אי אפשר לחשוד בו שהוא בא מסיבות תנ״כיות לאומיות, הוא בא בענייני פרנסה.
הבן דוד אמר לי ״תאמין לי, אם תבטיח לי שתעזבו את חברון אם אני אעזוב את חברון – אני עוזב, אני מוכן למסור את הנפש גם על זה״.
הרב אלי הורביץ
