נכתב בד׳ אדר ב׳ תשל״ח (1978) לאחר הפגוע בכביש החוף והפלה של דינה
(ד׳ אדר ב׳ זהו יום פטירתם של הרב אלי ודינה כעבור 25 שנים כשנרצחו בביתם ע״י מחבלים)
אור לה׳ אדר ב׳ התשל״ח
צער אין סןף. האומה בוכה, מיבבת ומייללת.
מי שנכנס אדר מרבים בשמחה. שמחת קבורות והספדים. ילדים קטנים, גוויות חרוכות. כמה דמעות. כמה כאב. עיני מקור דמעה. עיני האומה זולגים, זורמים והלב נשבר בקרבנו. כמה תחפושות יישארו בארון, כמה חיוכים, חיבוקים יישארו בזיכרון. כמה כאב. ולבי נצבט. ולב העם מתפוצץ. בוכים ובוכים. בלי בושה. בלי מרגוע.
חייב איניש לבישומי. בישמי אש ודם וצעקות ורציחות ובכי. בוכים ובוכים. כמה חיים הגיעו לקיצם. כמה אהבות. אהבת איש לאשתו ואם ואב לבנם. דעכו. כבו. נתעלו. בוכים ובוכים בלי הפסק, בלי תנחומים. והכאב עמוק, חודר, והבכי עולה עד לב השמים. והצער עד אין סוף.
עד ולא עד בכלל. פתאום, מתוך הבכי היותר מר, הצער היותר חריף – פתאום מתנוצץ נקודה. נקודה זעירה, שבראשית הופעתה אי אפשר להגדירה כלל. אין מילים. אין ביטוי. רק נצח. קביעות. קיימות.
בתוך סערת הרגשות, בגבול היאוש, פתאום מתמלא הלב שמחה עילאית – בלי הסבר. תחושה. הרגשה. הווית הקביעות – עומק הקביעות שבתוך כל המשטנה.
איתן הנצח הקיים בשלווה, בשקט, בבטחה, בעומק פנימיות כל החולף. והלב מתמלא על גדותיו. אשרינו מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו, מה יפה ירושתנו. אשריך ישראל עם נושע בה׳. גלי אושר אין סוף שוטפים אותנו. טובלים אנו טבילה גמורה באושר העליון של מקוה ישראל ה׳ – בלי חציצה, בלי שיור, מתענגים בנועם ה׳. מעל החשבון, מעל המידה.
ואחר כך חולפים רגעי האושר האלה, שכל החיים כבאים הם בשבילם, וניצבים לפנינו שוב אימת הסיוט. קינת הורים על קטילת ילדם, קול הבכי והיללה – ושואף השכל לברר, לתמם את החזיונות, להסביר את עומק הווית היש, במילים שרחוקים בתכונתם ממנה. לגלות את מקור האושר בתכני חשיבה שלעולם לא יחרגו מעולם המחשכים.
אין ברירה, לו מצב ההתעלות היתה תמידית, ולואי והיה כן, לא היה צורך בכך. ומה נעשה שה׳ בטובו נפח את נשמתינו לתוך אפילת בית החומר הזה להאירו ולעדנו.
וחוזרים ומתבוננים. מה בעצם מקור הצער? למה אנו בוכים כל כך עד שאי אפשר לסבול את הכאב? וכי ילדינו והורינו הם אשר נרצחו בתופת העמלקית הזאת? שמא ילדי קרובינו או שכיננו הם?
שם אחד מכח׳ הנופלים, לא שמענו, לא הכרנו. והעיניים אדומות, צורבות מדמע. ואי אפשר לסבול את הכאב. כן ילדינו קוברים היום. הורינו ויקירנו, אחינו ואחיותינו שוכבים גוססים ומחלימים – אלה למוות ואלה לחיים.
ואיך לא נצעק, איך לא נרים קולנו בתדהמה ובבכי כשחמודינו, פרחינו, נגדמים, נקטלים בדמי ימיהם.
לא. לא ילדינו נשרפו, אלא אנחנו – בנו הוצת להבת הרשעה, בשרינו ודמינו נאכלו בתבערה. אותנו קוברים היום. אנחנו מתפתלים ביסורי פצעינו, מחלימים וגוססים. נהרי דמינו ודמעותינו מתמזגים וזורמים, קולחים ומציפים את כל אדמת ארצינו.
מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. גוי אחד ממש. גוייה אחת, נשמה אחת. לא דברי מליצה ודרשנות. אחת ממש. להצטער בצער העם, מפני שאני העם והעם אני, ויסורי ישראל הם יסורי ממש, ייסורי בשרי ונפשי.
ומתוך כך בוקע האור. דווקא מתוך גודל הייסורים. עומק החושך, מתגלה הווית הנצח של הכלל, נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם.
מתגלה פתאום, לא בדברי הגיון, אלא בחוש ממש, שאין שום מוות ואבדון. אי אפשר לסבול את האבדון. אובדן חיים אחד, אובדן אהבה אחת, אלא הכל חי וזורם – שטף של חיים אלוקיים נשגבים בונים אותנו, מחזקים, מחסנים אותנו – וזרקתי עליכם מים טהורים.
הולכים אנו ומטהרים, מזדככים מתוך שמחה ומתוך יסורין – חסדי ה׳ הטובים אשר מביא עלינו לטוב, למען שמו – באהבה.
אין שום פרט נערך, שלא מצד האישיות הכלל-ישראלית. וכלל ישראל הולך וגדל. מתכנס ונגאל, במהלך של עלייה מחיל אל חיל בלי שום נסיגה. בלי היסוס. אישיות אחת, אדם אחד המתברך ומתייסר. והולך ומתברר כפל כפליים מתוך היסורין המעדנים אותו. מכשירים אותו לקבלת אור יותר נשגב. יותר אצילי. אישיות אחת שאינה יודעת מוות ולא תנומה, אלא קבועה במשמעת אל החפץ האלוקי היסודי הקבוע, הישר – קדוש לעולם קיים.
מאי אֶדֶר – כדאמרי אינשי דקיימי לדרי דרי. והוא ערך אָדָר -דקיימי לדרי דרי. מיסוד תחיית המתים המגלה אפסיות האפסיות, את שלילת סמיות עיניים של המוות – רק משום מקור שמחה – מרבים בשמחה. לא שמחת הרמוניה חלקית במרכיבי ההויה, אלא נביעת חיים ממקור חיים להחייאת כל המתים. רופא חולים. מתיר אסורים. מקיים אמונתו לישני עפר.
כל חסרונות החיים מתמלאים, והשמחה מתרבה לאין קץ.
ובערך הסקירה הכללית, מראשית עד אחרית, מתבררים כל הייסורים כעצות אלוקיות נפלאות, להתעצמות חיים בלי הגבלה, בלי קצבה.
ונקבעת חובת היום לבשומי – תענוגי נשמה במידה היותר עליונה, מקורית – עד כדי פגישה וזהות בין נעימות מרי דכיא – בשמי טוהר השייכים אל החירות העליונה, מקור ברכה המִן העץ, יסוד הפירוד והחידלון.
אלי הורביץ
