לדבר על הרב אלי ודינה זה מאוד קשה, זה לדבר על חיים שלמים, חיים מלאים.
דינה היתה בשבילי חברה מאוד קרובה, באיזשהו שלב הבנתי גם שהיא נשואה לתלמיד חכם, זכינו להיפגש עם התורה של הרב אלי. ומאז לא נפרדו דרכנו.
היינו ביחד באולפנא, ועברנו ביחד לתכנית הוראה של מדרשת הרובע, ובאמת קשר מיוחד.
לא מזמן פגשתי פתק שרשמתי כטיוטה למשהו שהבאתי לה. והיה כתוב בו ״דינה יקרה, על הטוב וכל העושר הנפשי העידוד החיזוק הכנות וההבנה העמוקה וידידות האמת, אוהבת״.
אי אפשר לתמצת את כל הגודל שלה בכלל, ושלה בשבילי ושלהם בשבילנו וגם בתור משפחה זה היה מאוד משמעותי.
התורה של הרב אלי ודינה חלחלה אלינו מאוד עמוק.
כל שבוע בעלי היה שומע את השיעורי פרשת שבוע של הרב אלי ואחר כך היה מסתובב עוד קצת כדי לעכל אותם והיה מגיע לסעודה שלישית וחוזר עליהם איתי. זה היה לפתוח עומק אחר בתורה גודל אחר, כמעט עזבנו את קרית ארבע לפני שהכרנו אותם, ככה שאני זוכרת שאחרי זה אמרנו איזה מזל שנשארנו עוד קצת, עוד כמה שנים כדי לזכות להתחיות מאותם מעייני ישועה.
ריבונו של עולם, יש לך חיילים יותר טובים מהם בעולם?, יש לך מישהו שממש את התורה הגדולה שלך במציאות יותר מהם? איך וויתרת עליהם? איך נתת להם ללכת?״
לרב אלי ודינה היתה תמונה של הרב קוק והרב צבי יהודה והיה כתוב עליה ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה, מבחירי צדיקיה. אמרתי שאני צריכה לשים את התמונה שלהם בסוכה שלי. כי מבחינתי הם בחירי הצדיקיה שדרכם הגיע אלינו התורה שהיא ממש מעייני הישועה מחיה את כל החיים שלנו.
היינו הרבה ביחד הגענו כמשפחה, לשבתות ולחגים, חייב לראות את פני רבו ברגל, היינו בשבת חיי שרה ובפורים, וזה היה לינוק מבחירי צדיקיה, לינוק את התורה עמוקה הגדולה, ניסינו ממש לשמוע כל מילה, להפנים לקלוט את הגודל, זה היה גדול עלינו וזה היה ממש מחיה ומיטיב איתנו מאוד.
זה היה לחיות ביחד, ללכת לבית ספר להתמודד עם שאלות חינוכיות לחשוב על רעיונות משותפים, לשתף בהתמודדיות האישיות אחת של השניה, היינו בשיח משמעותי ביחד, לא רק של חברות פשוטה אלא ממש בכל הרבדים, מאוכל טוב ומוסיקה טובה עד לעינינים השקפתיים עמוקים התייחסות חינוכית. אנחנו מאוד שונות ולכן היה לי כל כך הרבה לקבל ולהתעשר מהשיח המשותף שלנו.
אחרי שהרב אלי ודינה נפטרו אמרתי: ״ריבונו של עולם, יש לך חיילים יותר טובים מהם בעולם?, יש לך מישהו שממש את התורה הגדולה שלך במציאות יותר מהם? איך וויתרת עליהם? איך נתת להם ללכת?״
זו התחושה, שהיתה לנו מטריה בחיים, ידענו שיש לנו על מי לסמוך אדם שיודע את התורה לעומקה שאם תהיה לנו שאלה או השתהות על משהו (והיו הרבה שאלות החיים) ידענו שיש לנו על מי לסמוך כי הרב אלי כבר חשב על הכל, ודינה כבר חוותה את הכל ויודעת להתחייס לכל דבר או איך לתת נקודת מבט שתיתן מענה, מעבר ליחס החם המחבק האוהב חיבוק ענק חיבוק אינסופי.
המפגש הראשון שלי עם דינה היה כשהיינו בהתשלמות, לא הכרתי אותה. היתה שם מרצה שהסבירה לנו איך להיות אסרטיביות. למפרע, אני זוכרת שדינה לקחה מאוד ברצינות את מה שהיא אמרה ושניסתה לבצע, לא משנה שזה התפוץ בבית ורב אלי לא קיבל את ההתנהגות החדשה והיא גם בכתה שזה לא עובד וזה היה מצחיק נורא.
חשבתי, מה היא לוקחת את זה ברצינות, בכזו תמימות ובכזו מוכנות לחוות משהו חדש?
ואחר כך כשהרכרתי את דינה והבנתי באמת, חשבתי שזה לא יאומן איך דינה באמת נתנה אמון וניסתה משהו חדש, שבעיני נראה לא כל כך חכם, אבל דינה היתה מוכנה.
הענווה הזו, וגם לספר הכל, גם להתנסות ולהיכשל ולהיות אמיתי וכנה, הענווה הזו היא אחד הדברים שהכי הדביקו אותי אליה.
דינה אף פעם לא ירדה על אחרים. היא ירדה הרבה על עצמה ומספרת את כל טעויותיה והתלבטוטיה. היתה צוחקת המון על עצמה ולכן היה שיח בגובה העיניים. אף פעם לא הרגשת לא מספיק טוב לידה, כי תמיד היא היתה יותר גרועה, ברור. ותמיד יש לה מה ללמוד ומה להבין.
לדינה באמת היו חלומות בשמיים והיא היתה פרועה מבחינת החלומות הגדולים שלה, וגם מאוד קשובה לכל פיפס ולכל דבר ללמוד מימנו משהו, אפילו שהיה בה המון. היה בה מלא מאוד, מבורר מאוד, מדויק מבחינת עצמה, אבל היכולת לקלוט כל מה שזז במציאות ולהתייחס ברצינות ולחוות ולנסות ולהתמודד וליפול ולקום זה נראה לי קשור לענוה גדולה ולאימון שיש טוב במציאות ויש מה ללמוד מכל דבר. דינה היתה בהקשבה ומוכנות להתנסות, מוכנות לזרוק את עצמה למים, מוכנות להתפדח עם השטויות ועם המחירים של זה ובכל זאת.
אצל רב אלי אני זוכרת:
מצד אחד, היתה בו תקיפות גדולה, תקיפות של תורה, כשנגעו לו ב׳ציפור הנפש׳ שזה היחס לגדולי ישראל והיחס לתורה. רב אלי באמת בנה אצל הבנות את היחס הבסיסי לתורה,. גם דינה הסבירה לי כמה שהוא רואה בזה שליחות ותכלית שאי אפשר לוותר עליה, זה הכי חשוב לו, ובלי זה שום דבר לא חשוב. רב אלי רואה בזה את הבסיס ואת היסוד. כולנו יודעים כמה זה חשוב אבל רב אלי היה מאוד תקיף בזה ומסר את הנפש על זה.
מצד שני, רב אלי יכל להיות ׳אדם פשוט׳ לא יודע כלום. כשהוא שמע שאני לומדת ייעוץ, הוא בא אלי בשיא ההתלהבות להתייעץ לגבי אחד הילדים: ״מה את אומרת?״
אמרתי לו: ״הרב, איך אפשר? אני לא יכולה להביא מים לים״. זה היה נראה לי מצחיק אבל רב אלי ככה ממש רצה לשמוע את דעתי מה לעשות ואיך להתנהל, המקום הזה של הענווה והכנות והשותפות והביחד והמוכנות לדון על כל דבר, לפתוח את הראש לכל דבר, להתמודד עם כל דבר, לא להתקבע אף פעם בצורת חשיבה קיימת, אלא להיות מוכן לבדוק דברים ברצינות, לעומק, והיה שיח תמיד, שיח עמוק, שיח מעניין.
דינה מבחינתי הייתה תופעה של חיות, של חיוניות. היינו מכינות משהו ביחד ודינה הייתה אומרת לי ״וואי, איך את יכולה להתרכז? יש כזאת מוזיקה ברקע״. היה אז בערוץ שבע שעה של מוזיקה והיא לא יכלה להתרכז מרוב שזה היה כל כך משמועתי ,כל כך מדבר אליה.
כל דבר דינה חיה ברמות, חיה בעוצמות הרגישה כל דבר. אני זוכרת שאמרתי לה ״אני רוצה שהבת שלי תלמד פסנתר״, פשוט נראה לי שאין מורה יותר מוצלחת מדינה. ולא זכינו.
הכל נחווה אצל דינה בעוצמות. לטוב ולרע, בכל הקצוות של זה. כל התלתלות הרגשיות הנפשיות של זה. הכל נחווה בעצמה עם כל החיים, עם כל הבנאדם שבה ואת האהבה שלה בחיים. הרגשתי את זה מכל דבר שדינה הייתה עושה, ואת ההתלהבות שלה ואת הסלידה וגם את הכעס לפעמים.
הרבנית אהובה צוקרמן
דברי פרידה של דינה הורביץ הי״ד מאהובה צוקרמן
הדברים נכתבו כטיוטא לדברים שאמרה דינה בסיום עבודתה של אהובה באולפנת קרית ארבע.
פה באולפנה יש כמה אנשים שאני מגדירה אותם לעצמי כ״נפילים״ שזכיתי לעבוד איתם. אהובה היא אחת מנפילים אלה. זה לא רק שהיא מחזיקה בידה ובחיקה כמה ילדים, עם עוד אחד בדרך, אהובה מצמיחה בביתה תלמיד חכם במלוא מובן המילה, וגם מחנכת לכל דורות תלמידותיה, משפיעה, מנהיגה בישיבות צוות.
אני מתכוונת להגיד שזה לא הגם וגם שעושה אותה מיוחדת – למרות שזה באמת מפעם – אלא ה״נפילות״ אצל אהובה מתבטאת באיכות החיים שלה, היקף האהבה לעומקה, היקף ההשפעה וניתובה לברכה ולפירות.
חכמתה וחריפותה – ידועות לכל ואני פה לא מתכוונת דווקא לריבוי הידיעות ומהירות שליפתן - זה באמת מדהים – אך הדבר שאותי תמיד מרשים, זה כושר האבחנה של אהובה במצב כיתתי נתון, למשל, או בדרך שעקרון חינוכית מיושמת בפועל.
אהובה היא מצלמת פולארויד – קורה דבר, ובעוד אני תוהה לאט לאט, (אמנם, קלטתי או חשתי משהו), אבל אהובה, במהירות מחשבתה, כבר רואה את התמונה הבהירה, עם ניתוח, אבחנה ועצה.
עצותיה של אהובה, עין טובה, ראיה, מחייכת וצוחקת, הכנות, הראיה החדה והמאבחנת. כל אלה לא כותרים, אבל העין הטובה, [פה הסבר בעל פה..]
עבודת צוות
משך שנים אהובה ואני חינכנו כיתות מקבילות, עבדנו ביחד הרבה מעבר לנצרך מן העבודה הפורמלית (כמו כל המחנכות...). האם אתם יודעים עבודת צוות מהי? מה פירוש העבודה בצוותא?
פתיחות, שותפות, יצירה ביחד – מעניין, מפרה, ואני מעיזה להגיד עם תחושת שליחות ואמתיות שמתחברים איכשהו לנצח, חיבור לקדושה.
נדיבות ללא גבול, שלא באה מ״ג׳סטה״ ״אתן לך ותתני לי״, אלא מתוך המחויבות יחד, מתוך הקשר...
ובנימה אישית
אהובה, מה עושים בלעדייך?
את בחריפותך ובחברות היית מסבירה לי את מה שאני מתכוונת. את היית מפרשת את עצמי לעצמי!
רק לפני שנה ישבנו בארוחת הערב במסיבת הצוות ושאלתי אותך: ״אהובה, אז מה אני עושה שנה הבאה בשבתון..?״ לבסוף, עשינו דברים שונים, וזה מקור נחמתי.
למרות שאת הולכת לדרכך ונפרדת מאתנו, קשר הלב קיים.
החיבור שלך עם תלמידותייך / בוגרותייך (וביניהם בתי) חיה וקיימת.
אני מאחלת לך רק טוב והצלחה
אני מאוד מאוד מכירה לך טובה
תודה רבה!
דינה הורביץ
