המשפחה הצעירה נסעה באביב תשל״ט, 1979, לביקור של כחודש אצל הוריה של דינה באמריקה עם 2 ילדיהם (בת-שבע בת 5 וצבי בן שנתיים וחצי). אלי שהיה גם בביקור, חזר מוקדם יותר לישראל, ללמוד וללמד תורה. הגעגועים גרמו להם, בעיקר לאלי, לכתוב מכתבים תכופים אחד לשני. מהמכתבים ניתן ללמוד הרבה על אהבתם העצומה אחד אל השני, הלך רוחם הנפשי והרוחני, על משפחתם וחבריהם ועל התקופה בארץ.
מצגת תמונות מהטיול באמריקה - ניתן לדפדף לצדדים
בס״ד
יום ג׳, ערב יום העצמאות, ד׳ אייר תשל״ט
אלי חמודי,
כמה מוזר לכתוב לך על... ובכלל! זאת אומרת, לכתוב מכתב שאין אחריו פגישה או שיחת טלפון.
השעה כמעט 11:00 ואתה נמצא אי שם בין כאן (אמריקה) לפריז. כבר אני מתגעגעת אליך – זאת הרגשה מוזרה באמת להסתובב פה בבית לבד, כמו תמיד, להתרחץ כמו תמיד, להיכנס לפג׳מה כמו תמיד, לאחל ״לילה טוב״ לכולם כמו שתמיד – ופתאום לתפוס את עצמי בראי עם כיסוי ראש, או עוד איזה תזכור פנימי או חיצוני שאני נשואה וכל עולמי אחרת!
מכתב טיפשי באמת , אבל אני מרגישה סחוטה מבחינה רגשית, ורק מלאה אהבה כלפיך, ואיחולים לנסיעה טובה, מועילה ומהירה! שתגיע כבר לארצנו ביומה הגדול!
אחרי שיצאת באוטובוס למטוס, באמת היה לי ריק ובכיתי קצת, אבל ידעתי שזה יעצבן את ההורים, ובאמת בכל כוחי עצרתי. עמדנו עד שהמראת – ראית אותנו?? תגיד שכן – הילדים ישמחו כל כך! צבי ממש השתגע משם, במבט אחד היה אפשר לסקור גם מטוס, גם אוטובוסים, גם אוטו וגם טרקטור – ממש עולם הבא! הייתי בטוחה שאת צעקותיו שמעת עד למטוס, אם לא למעלה מזה.
באוטו, בדרך חזרה, בת-שבע פתאום בכתה קצת ואמרה לאמא שלי ״בוא נקנה לאבא שלי present לנסיעה – נקנה לו ספר״, אבל הוא מחזיק תיק מלא ספרים – ולמה לו ספר חדש ״לא, הוא צריך ספר חדש, כי כל הספרים האלו הוא כבר קרא אותם, ועכשיו הוא רק קורא אותם עוד פעם ועוד פעם. נקנה לו חדש ויהיה לו מה לקרוא!״ מצחיק.
סטנלי עוד היה בבית כשחזרנו, אבל הרגשתי מצוברחת (hey!!! לא ידעתי שזה מ״מצב רוח״!) אז לא דברנו כל כך. רציתי להיכנס למיטה, לכתוב לך ולישון (הלכנו לישון אתמול אחרי 4:00) וכשאני אקום, כבר תהיה כמעט שם.
אלי חביבי, מחשבותיי ולבי אתך, אם כי אני יודעת שטוב שאני פה, ויש מה לעשות.
תאהב אותי חזק ונהיה ביחד על אף המרחק. תכתוב לי הרבה ונשיקות
אל תשכח להתקשר ליוסל (יוסף שניידר, דוד של דינה שמשפחתו נספתה בשואה ונותר ערירי בארץ) ולציפי ולשאול מה היא רוצה. איך מצב הדירה אחרי החודש? ההורים מצאו מקום אחר? וכו׳ וכו׳ וכו׳.
נשיקות אֶלי,
דינה
ב״ה
יום ג׳, ערב יום העצמאות, ד׳ אייר תשל״ט
לדינה אהובתי,
כעת אנחנו טסים מעל ניו יורק, מתחילים את הטיסה מעל הים. אין דעתי כל כך מיושבת כעת, אבל בכל אופן, חפצך לשמוע ממני וחפצי לחבק אותך ולהיות אתך – וזהו התחליף – תחליף עלוב אמנם, אבל בלעדי.
עברנו הרבה בשבועות האחרונים – דברים טובים ודברים קשים – רגעים של אי הבנה וחוסר סבלנות ורגעים של עידוד וחיזוק הדדי, אבל יש קו אחד המאחד את כל התופעות והאירועים – משזרם בשרשרת אחת. חוט חורז אחד, שלעיתים נגלה ולעתים נכסה. וזהו אני ואת, את ואני. אותה השקה נסתרת שמחספת בעליל שקר בשניות והפירוד, וכשהיא באה לידי ביטוי, אין נפלא ממנה.
נעים לנו יחד והנעימות מתפשטת ומתרחבת לסובבים אותנו – משפעת שפע של טוב וברכה, ולעומת זה, כשנכסית האחדות הפנימית, כשהיא מעוכבת מלהתבטאות מאיזו סיבה שהיא, אז נוצרים מתחים וסיבוכים – עצבנות ביננו וכשלון ביחס לאחרים, אבל האמת היא לאין-ערוך חזקה מן השקר ותמיד צריך לשאוף ולהאבק, בלי שום פחד ורפיון, שהיא תתגלה. והעיקר לא לפחד - לגרש בחרבות לוהטות כל צל של פחד ואחותה הארסית - הספקנות.
מזויינים באמונה עמוקה, איתנה ושלוה, צריך לגשת לשדה הקרב של החיים. צריכים לדעת שהחיים הם מלחמה. אבל צריכים גם לשמוח בידיעה הזאת. לא להתעצל מלהלחם – על ידי סמים משכרים (משקרים) כמו כלי התקשורת, טלוויזיה, ספרות זולה, אידיאלים קלים וזולים – (אף על פי שגם לכל אלה תפקיד, והאדם הפיקח יודע להשתמש בהם לתועלתו, כדברי הרמב״ם לגבי אמנות ומוסיקה).
רוב העולם מעדיף דרך זאת – האידיאל האמריקאי – This is O.K., all right. שלום שלום ... – ואין שלום. ורבים מהם מוצאים להם מנוחה רגעית וכך מבלים ימים ושנים, אבל יש כאלה שחשים את הסערה שבקרבם, את ההתרוצצות והתכתשות, אלא שמפחדים מזה. ושורש נפחד נעוץ בספק, המטיל ארס בליבם – הספק בניצחון הטוב, הספק במהות המלחמה ובתכלית המלחמה.
ובין אלה שהמלחמה והחיים הם היינו אך (ובאמת כך הוא המצב אצל כל אדם וההבדלים הם רק באיזה מידה תחושה זאת שולטת) יש שתי קצוות. יש פסימיסטים הרואים את יאוש המלחמה האין סופית ונוקטים בגישות שונות כלפיה (בודהיזם, שופנהאואר וכו׳), ויש אופטימיסטים מזויפים הממציאים משיח שיסדר את כל העניינים (נוצרים).
ואין אור ה׳ שוכן באף אחד מדרכים הללו, אלא בדרך החיים הישראלים האמיתיים – באמונה, מדרגות באמונה, וכל ישראל מאמינים בני מאמינים. שורש האמונה נטוע בכל לב ישראל, אבל לחיות את האמונה בכל רמ״ח אברים ושס״ה גידים - שזהו כל החיים בלי שיור כלל – זוהי נחלת יחידי סגולה.
ולזה פנינו מועדות, לפי מדרגתינו ומצבינו. וראשית כל להאמין באמונה שלמה בעצמנו – בקשר האלוקי המוחלט והאיתן, ביננו – בהשגחה ובטוב האלוקי שביצירת החיים הנצחיים האלה, ולגרש כל צלל ספק ורפיון ביחס לאמת זו. ומנקודת מוצא זו להתרחב באמונתנו, בחיינו, להקיף תמיד חוגים יותר נרחבים.
ומתוך כך, ורק מתוך כך, אפשר להתמודד עם כל הקושי מסביבנו ובנו. רק מתוך כך – מתוך אמונה עמוקה ובטחון אמיתי וחי בטוב ה׳ – אפשר להאיר אור קטן בסיבוכים של אביך ואמך, אפשר לאהוב את אחיך אהבה גמורה בלי סייג, ובאותו זמן לא להשלים, כי הוא זה עם השקר והעול שהוא עושה בתחנה זאת של חייו.
רק מתוך כך אפשר לגדל את בת שבע וצבי בעידוד אמיתי – לחנכם בבגרות וברצינות האפשרית, ורק מתוך כך אפשר לגשת אל בעיות הבריאות שלך והריון, רק מתוך שמחת אמונה, שלוות אמונה אפשר לסלק ולהשמיד שֵדֵי הפחד והספק המאבדים בחוצפתם את טעם החיים. באמונה נתגבר על כל חולשה וכל עצלנות ונצא גיבורים לקרב.
קראתי מה שכתבתי. לא כל כך מסודר, אבל ככה זה, אני קצת באוויר, כמו שאומרים, והמחשבות יוצאות בלי רציפות מיוחדת.
עכשיו אחת וחצי, וכבר בוקר לגמרי. התפללתי מעריב + הלל איכשהו ואחר כך היה סרט וזהו – עכשיו בוקר. הסרט היה יותר טוב פעם הראשונה, כשישבת על ידי.
כל מיני מחשבות מרחפות במוחי, רציניות ובנליות, אבל כולם חיוביות. חשבתי איך שכל אחד מחפש את עצמו (ניסוח בנלי מאוד, אבל באמת זה ככה), משתדל לחיות את עצמיותו וכו׳, ובאמת השלמת האני הוא במה שחוץ לאני. ונדמה לי שאפשר להסתבך בזה, למשל, אדם מוסר את נפשו לאיזה עניין ציבורי, עד ש״אין לו זמן לעצמו״ – זה טעות, אדרבא, את עצמיותו האמיתית הוא מפתח.
או שאדם מסתבך בעצמו בפחדים, או רגשי נחיתות, - מין מבוך פסיכולוגי שקשה לו להשתחרר והוא נלחם ונלחם לישר את עצמו, ובעצם הוא מפספס – כיון שבאמת הוא לא צריך כלל לשים לב לעצמו, אלא רק להבין שזהו איתות שהוא לא שלם, לפי ערכו, ביחסיו לסובבים אותו ומושפעים ממנו.
כך חשבתי, לא על עצמי דווקא, אלא מחשבות כלליות. שלמות האני מושגת על ידי ההשתלמות ביחס לאתה.
אני מאוד עייף. לא הספקתי לישון יותר מ 10 דקות, כך שאני לא מבחין בין מחשבות עמוקות ובנליות. עכשיו, למשל, אני חושב כמה נחמד היה בדיוק עכשיו לחבק אותך ולהרגיש אותך בבית או באיזה חורשה (בארץ) זוהי מחשבה עמוקה או בנלית?
אלי
ב״ה
יום ה׳, ו׳ אייר תשל״ט
לדינה היקרה שלום וברכה,
שלחתי לך מכתב ארוך שכתבתי במטוס, וגם להורייך שלחתי משהו, אבל עכשיו הכל שונה לגמרי. מה אגיד לך!? אין לי מילים לתאר את ההרגשה שלי כשירדתי במטוס בלוד. לא במליצה אני אומר, אלא באמת – לא קיימות מילים. בחו״ל היו מילים לתאר ולהבחין, היה אפשר להצביע על נקודה זו או אחרת שהגלות מובחנת מהארץ – החומרנות, הבלבול, חוסר אידיאליזם, הגודל וכו׳.
וכל הדרך חשבתי שגם כשאגיע לארץ, אני אראה איך היא שונה מחו״ל. התכוננתי להסתכל על כל האזור המוכר משדה התעופה לבית, ולשים לב לכל פרט, אבל ירדתי במדרגות המטוס ופוף OFFF, כאילו שבתוך הראש שלי והכתפיים ובכל הגוף שלי היו מיליון קפיצים מתוחים שפתאום השתחררו בבת אחת.
לא חשבתי שום דבר, הייתי פשוט שיכור, כאילו שכל הזמן הזה הייתי בתוך חלום – וכשנמצאים בתוך החלום לא יודעים שחולמים, רק כשמתעוררים אז זוכרים את החלום. היה יום אביך ואפור, חמסין כבד (בערך 30 מעלות) ופשוט התענגתי – רק בשביל התענוג הזה היה שווה כל הנסיעה.
הצטערתי שלא היית לידי, ועד עכשיו לא התרגלתי שאת לא איתי. כל הזמן אני חושב שאת בחדר השני ומחכה שתצאי, ואז פתאום אני נזכר. נו. מילא. עוד מעט, עוד שבועיים וחצי, או פחות ממתי שתקראי מכתב זה, כבר תהיו כאן. איזה כיף.
הספקתי להיות אצל עודד, ר׳ צבי, מרדכי שטורמן ובישיבה ולדבר עם רובין ומיכאל ולשלוח את המכתבים לארלין. רק את יוסל עוד לא הצלחתי להשיג.
בשורות רעות וטובות: אמא של החברותא שלי נפטרה, היא היתה חולה אנושה זמן רב וזה לא היה הפתעה. ראיתי את החברותא שלי והוא כבר מאושש וחזר לגמרי לסדר הלימוד. נדמה לי שהוא יותר רגוע עכשיו ממה שהיה כל החודשים שהיא היתה בבית חולים. אנחנו נמשיך כנראה ללמוד יחד לפחות לזמן קיץ.
בשורות טובות: לאליקים ואסתר נולד, ב״ה, בן, קוראים לו יהושע אברהם. הכל בסדר, ראיתי את אליקים והוא כמובן מאושר. למשפחת רובין נולדה בת ביום א׳, אין לה עדיין שם. גם אצלם הכל בסדר.
עם משפחת שטורמן הכל הולך בסדר. גילו נוגדנים. הם עוברים כנראה לבית אל. ראיתי מייר וחבי (הדודים שלי) הם מתגוררים אצל הורי, וגם בנם הלל היה כאן היום. הוא גמר במקום השביעי בחידון התנ״ך.
ביום העצמאות היה מצעד גדול של גוש אמונים (60,000) בשומרון. משפחת לבנון כולה (חוץ מרמי) צעדו -כולל שייקה (בן 3) – 11 קילומטר. גם רוב משפחת וולנסקי.
מחר אני מקווה ללמד בחדר (תלמוד תורה מורשה), כבר. סדר הלימוד בגמרא יהיה כפי שהיה. עם עודד אני לא אמשיך ללמוד כנראה.
מאוד מאוד אני מתגעגע אליך ואל הילדים, ביחוד כשאני מראה את התמונות לאנשים או מספר – זה כל כך משונה שאת לא לידי. אני מקווה שהכל מתנהל שם על מי מנוחות, ושאת גרועה ומחזיקה מעמד.
לא היו לי בעיות במכס. עשיתי כמו שאמרת, שמתי את הדרכון האמריקאי בולט מהחולצה – והוא התחיל לבדוק את התיק ואחר כך את התיק נסיעות. כשראה בבגדי ילדים, הוא התחיל לחקור בחשדנות, אבל כשהוא הבין מתוך הסיפור שאני חי בארץ, הוא אמר: ״אה, אתה מהארץ? חג שמח. לך לשלום״.
תודה רבה בעד ההצעה הנבונה. עוד לא התרגלתי לקפה כאן, אבל חוץ מזה הכל מצויין. הפקידים חצופים, המחירים עולים כל יום. כמה טוב להיות בבית.
תנצלי את הזמן הנותר לך לשמח את הוריך, באמת. אל תרדי למלנכוליה, שבוודאי אביך כבר שרוי בה, לא תוכלי כך לעזור לאף אחד.
תמסרי נשיקות חמות לילדים. עדינה מתגעגעת לבת שבע.
הרבה נשיקות ממני (לך).
אלי
בס״ד
יום ה׳, אור לז׳ אייר, תשל״ט
יקירי!!
כרגיל השעה מאוחרת ואני לא פונה ללכת לישון. מאז שנסעת אני לא מצליחה לשכנע את עצמי לסגור העיניים ולישון – אני קוראת או מדפדפת עד שאני נרדמת – ואתמול זה היה קרוב ל 2:00 והיום זה כבר 12:15 ואני עייפה!! אבל, כמה שזה נשמע Thire, זה נכון, מחשבותיי אתך ואני מלאה געגועים חזקים וכואבים. או אלי! אויי, אני כותבת ככה כי זה כל כך מאוחר. זה מכתב לילה ולא מכתב יום. אלי!!
אבל עמוק בפנים אני יודעת שזה יהיה בסדר – הזמן יעבור וגם טוב שזה ככה ושאני לבד. ומאז שנסעת דברים קרו (כך כותבים?!), מרוב שאני רגילה לספר לך בעל פה, אנסה קצת בכתב לספר היום שלי.
אתמול, יום ד׳ – יום אחרי שנסעת – יום העצמאות. כל הבוקר חשבתי איך שעכשיו אתה נוחת, נוסע לירושלים, וכו׳ וכו׳, רואה כולם, חוגג באיזה מידה את החג וחש שמחת השיבה לארץ ושמחת היום. ואני!? אני ביליתי את היום עם לין Lynne, קבענו לנסוע ל White tiht, כי היא רצתה לקנות שמלה, ויצא שבילינו יחד קרוב ל 5 שעות עד שהיא מצאה, אבל חמש שעות מאוד מעניינות כי היא היתה מאוד פתוחה ודברנו הרבה על דברים משמעותיים.
אני כבר יודעת שלא אכתוב - כי זה בלתי אפשרי בכתב, ואפשר רק על ידי שיחה ודינמיקה, אז תסלח לי ותבין. דיברנו על איך היא הכירה את בריין והיחסים ביניהם עכשיו, והעבר שלה, והבעלים שלה (שניהם!), וההורים, והיא שאלה הרבה עלינו, איך הכרנו, האם היה לנו ברור מההתחלה וכו׳ וכו׳.
היה לי מאוד מעניין וחשתי שאני התחלתי להבין אותה קצת. נפקא מינה (תובנות) מזה אולי אין, אבל הרגשתי שכמה שהיא יכולה בנתונים, היא מאוד אוהבת או Insatuates את B (בריין, אח של דבי – דינה), ומאוד רוצה לשמח אותו, ודרכו את הורי שהיא מאוד אוהבת.
כמה שזה עמוק או אמיתי או משמעותי אינני יודעת, אבל פלא היה לי אחרי איך שדיברתי בטיול ל Skyline diwe שהיא בכלל מדברת איתי. אולי אני Unduly מושפעת מהרשמים שלך מ B ולכן אני romantlizing – (אולי אתחיל לכתוב את המכתב באנגלית! מה קורה לי?!)
ו..... בשורות טובות ואני מקווה ישנות לך:
ג׳נט התקשרה אתמול בערב – איזו הפתעה – מ N.Y. – היא התארסה והתחתנה June 3. אז אלי, אני סומכת על זה שהיא התקשרה אליך כבר וכל זה לא חדש לך (היא היתה צריכה לחזור לארץ היום) – אבל אם עוד לא עשית את זה – נא להזיז את הגרידא שלי ליום אחר – אולי לשבוע בדיוק (כי אחרת אולי כבר לא יהיה טוב).
כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, יצאתי מגדרי משמחה והפתעה וזה משמח אותי עד עכשיו. איזה שמחה!! התחייבתי לעשות להם שבע ברכות - אני מאוד מאוד רוצה, אז אולי כבר תסכם אתה איזה יום – או שזה יחכה עד שאחזור. נהדר, לא?
ודיברתי גם עם M. Goss - מורתי למוסיקה, ולמרות שחשבתי אחרת, היה מאוד מאוד מעניין ונחמד. סיכמתי לראות אותה יום אחד בשבוע הבא.
והיום .... לא תנחש מה שעשיתי כל הבוקר! הייתי הגננת! שרה בקשה ממני להיות ממלאת מקום ליום אחד והסכמתי. ואף שהלכתי לישון כל כך מאוחרוהיו לי סיוטים כל הלילה, הלך לי די טוב. למזלי,הגן הוא רק ל 3 שעות, היו לי רק 6 ילדים ולאחד מהם היה יום הולדת למלא את הזמן. לא רע.
אחר כך דוד Teddy הא לכאן כי הוא היה לא רחוק מפה, אצל רופא עיניים. הניתוח עבר בסדר גמור והוא מרגיש טוב. נסענו לבית שלו להחזיר אותו וסוף סוף ראיתי את הבית!! ממש יפה -בטוב טעם, ויש לו גם פסנתר וגם Harpsichorn (צֶ'מבָּלוֹ).
היחס של דודי אלי מאוד אינטנסיבי וחזק והוא מאוד רצה שיהיה נחמד ואיך שהוא תיאר לעצמו - הוא לא רצה שהורי גם יהיו. הקשבנו למוסיקה על 4 ספיקר (רמקולים) Stereo וניגנו על הכלים. והוא קבע איתי בשבוע הבא לראות אותו. תזכיר לי לדבר על זה גם כשאחזור – לא משהו חשוב או מיוחד – סתם. ועכשיו אני הרוסה!! סחוטה ולא אלך לישון.
סטנלי (אח של דבי), וגם לין (אשתו של בריין, אחיה הבכור) אמרה בשמו כמה שהוא הצטער שלא יצא לו להכיר אותך יותר. הוא גם חש צורך לראות אותנו בלי ההורים - חבל באמת.
ודוד Ted היום אמר לי, בין היתר, שהוא כבר חמש וחצי שנים רועד כל פעם שהוא חושב עם מי התחתנתי (אל תשכח שהוא לא הכיר אותך אף פעם), אבל עכשיו הוא שמח ומתפוצץ משמחה אפילו. חשבתי שהוא סתם אומר או מגזים, כי להיות רגוע יכולתי להין, אבל שמח? ממך? (אני צוחקת). והוא ענה לי מייד שכן – הוא בעננים אפילו.
הוא אמר ש ״כל אדם שיכול לענות לילדה בת 4 השואלת איפה הידיים והרגליים של ה׳ – שהוא עונה לה שהיידים והרגליים של ה׳ הם בני ישראל, אדם כזה ראוי להיות בעלי״. – באמת! ציטוט מילה במילה כמעט. עשיתי לך את היום שלך?
מחר אמא שלי הבטיחה לקנות לי את השעון יד ואחרי שבת אתחיל שוב עם הקניות.
אלי תכתוב לי הרבה ותמסור לי כל החדשות – אסתר לבנון - רבקה רובין וכו׳ ומה שלום כולם, ואיך הדירה, והכי חשוב על עצמך? איך להיות בבית – התחלת ללמד? ללמוד? מה אתה עושה עם עצמך? איך הדיאטה? אני מנסה להקפיד עכשיו יותר, אבל מרגישה מאוד שמנה. אלי אתה מתגעגע אלי קצת?
מצורף ציורים של בת-שבע - היא חושבת עליך הרבה, וכל פעם שרואים מטוס בשמים, צבי צועק ״הנה אבא!!״ באמת הוא אומר ״Heez Abba״. הם קצת יותר עצבניים – צבי שוב מילל ובת-שבע בוכה יותר קצת, אבל לא נורא בכלל ואסתדר. הם מצפים לראות אותך.
טוב, ד״ש לכולם
באהבה רבה רבה
דינה
אוף, צבי בוכה והשעה 1:00!! שלום
(מצורף אומנות של בת-שבע בשבילך!)
ברייאן ז״ל, אח של דינה, לין אשתו, ניקולס בנם וסנשיין הכלב
ב״ה
יום ׳, ז׳ אייר תשל״ט
לכבוד דינתי מתוקתי,
מחשבותי כולם עלייך. לבי אתך והגעגועים מתגברים בקרבי. עוד מעט שבת וכל כך חבל שאין את אתי. גם הילדים חסרים לי.
היום הייתי אצל רצי״ה (הרב צבי יהודה הכהן קוק) שליט״א ומסרתי לו דרישת שלום ממך. היה טוב לראות בריאות ארצ-ישראלי כזאת. מרגיע ומשמח, מרנין את הלב.
התחלי היום בחדר (תלמוד תורה מורשה), היה נחמד לראות שוב את כל הילדים. בצלאל שאל על בת שבע וצבי. ביום א׳ אני אתחיל עם החברותא שלי, מלא תקוה טובה וציפייה מאירה. רק חסר לי אותך, שאין את לידי. וגם חושך הפירדה, ענן קל הוא שתיכף יעבור ושוב נהיה ביחד באווירה המחכימה ומטהרת של ירושלים.
דברתי עם יוסף (יוסל, דודה של דינה, שחי לבדו בארץ לאחר שכל משפחתו נספתה בשואה) הוא נהנה מאוד מפסח, הוא קיבל רק עכשיו מכתב ממך. הוא נרגע קצת לשמוע על אביך – שהוא במצב לא כל כך נורא, אבל הפריע לו מאוד המצב עם בריאן. אמרתי לו הערכתי שזה לו ימשך זמן רב, אף שאין לי מושג לאיזה כיוון זה ילך.
הייתי בדירה, הדיירים שלנו לא הופיעו כלל ולכן הדירה נקייה ומסודרת כפי שהשארנו אותה. אבל תגידי נא לי, מה חשבת שיקרה אם לא תכניסי את התקע של המקרר חזרה לשקע! בכל מקרה, היה לי עבודה לא נעימה. מילא.
אמרתי לציפי שאי אפשר להשיג מה שביקשה, אז היא אמרה שסט של כלי מיטה היה טוב מאוד. אפשר, אני חושב, לקנות מאוד בזול ב White Sale.
האמא שלי אמרה שהיא שלחה לך מכתב וביקשה כמה דברים. אפשר להוסיף לזה שוקולד צ׳יפס ו....
מה שלומכם? אני מקווה שלא תהיה זאת התכתבות חד – צדדית. תכתבי לי מה קורה אתכם והדברים החמודים שהילדים עושים ואומרים, ותכניסי גם קצת נשיקות וחיבוקים לתוך המעטפה. אולי תשלחי את התמונות או מכתב עם בעלה של הגננת, שנדמה לי, צריך לנסוע עוד מעט לארץ לביקור. יורד גשם כאן. סופות רעמים בנגב. משונה, לא?
מייר (אח של לאה, אמו של אלי) וחבי והלל שולחים לך דרישת שלום. הם מאוד נחמדים. נהנים מהביקור הקצר בארץ.
אני מתגעגע גם למשפחתך. באמת היה מאוד נחמד להיות אתם, ואף שהיו כל מיני בעיות, סך הכל אווירה משפחתית כל כך נעימה שבאמת קשה למצוא (כתבתי להם מכתב תודה על זה).
אני מתפלל שאת נשארת רגועה ושמחה גם בלעדי – שהמחשבות והתפילות והגעגועים שלי מספיקים להזרים לך קצת מהנעם הארצישראלי, ושהידיעה שכולי קשור ומאוחד בך בלי שיור כלל, נותן לך עוז ובטחון להמשיך בעבודה הקדושה שהתחלנו. ואני, מצידי, חי מהציפייה שבזמן לא רב אסע ללוד לקבל אותך מחדש – איזה אושר.
כמה מילים לילדים:
לבת שבע היקרה,
מה שלומך? אני מקווה שאת מרגישה מצוין ונהנית מהבית של סבא וסבתא, ומהגן מאוד מאוד. הייתי נהנה אם היית כותבת לי מכתב וגם ציור. אני מתגעגע אלייך ועוד מעט תבואי במטוס לארץ ישראל ושוב נתראה. יש לך ד״ש מיוסל ובצלאל ועדינה.
לצביקוש, שלום,
מה שלומך? אתה משחק עם האוטואים שלך ועם סאנשיין? (הכלב של בריין ולין)
הרבה נשיקות לכולם, ביחוד לך, דינה
אבא
ב״ה
מוצש״ק אור לט׳ אייר תשל״ט
דינה אהובתי, שבוע טוב ומבורך.
זה מפליא אותי כמה אני חושב עליך. ממש בלי הפסקה, לא רק כששעתי פנויה, שאז אני אתך ממש – פניך לנגד עיני – חיוך פרוש על שפתייך, אלא גם כשאני עוסק במשהו, משוחח עם מישהו וכו׳ – כל הזמן אני מרגיש אותך, מתגעגע אליך. כאב אמיתי ועמוק, אבל כמה מתוק הוא... ואני מקווה שגם את חושבת לפעמים עלי, ואני מקווה שתכתבי לי, אם לא כל יום, לפחות מידי פעם.
היום טיילתי לעודד, הייתי אצלו הרבה זמן, היה נחמד מאוד. התמלאתי עוז ואמונה – והרבה שלוה ומנוחת הנפש בדרכנו, בתפקידנו, בערכינו. (סיפרתי לו, וגם ליעקב סיפרתי) כמה שאני מעריך את משפחתך, שאף על פי שמבחינת התוכן הרוחני של חיי אמריקה, אפשר לראות את המשפחה כישלון מצד ערך הקודש, אבל כשחודרים מבעד השכבה החיצונית, מגלים אוצרות של ישראליות רעננה – חום ואהבה וכבות ואחווה. משפחה יקרה באמת.
ולא באידיאלים האמריקאים הבנליים יש למצוא סוד ההצלחה, לא במשהו נסתר עמוק בלב הוריך, שאולי לא מתגלה כל כך, אבל בלעדיו לא יתכן משפחה כזאת.
וגם את אחיך בריאן אני אוהב מאוד, אף על פי שמפה, מאוויר המטהר והמזכך של ארץ ישראל, אני מביט עליו ברחמים בלב ודמעה בעין, אבל גם בתקוה גדולה (ומבוססת אני חושב) שהוא ימצא את עצמו. לא באמריקה – בזה אין לי ספק, אבל פה. הוא יבוא וישהה כאן איזה זמן ודברים ישתנו. אני בטוח בזה.
כל הדברים ששמעתי מעודד על אמריקה (בירור נוקב) וביחוד היחס בין אמריקה לישראל וערך התרבות האמרקאי ונשמתה, הטלוויזיה, עזרו לי מאוד להבין מקומי בכל המערכת הזאת, ויותר חשוב – תפקידנו מכאן ולהבא. אינני רוצה לפרט כעת את הדברים, אבל כשתבואי, בוודאי גם את תמצאי בדברים אלא תועלת ועידוד.
עתה, די לאמר ששאבתי הרבה כח ואמונה ממקור ברכתה בתורה, ולואי ואותיות ומילים אלא יזרמו גם לך תגבורת אמונה ושמעה .מאוד גם במצבים היותר מסובכים. אני קורא הרבה ב״אורות ארץ ישראל״ ולפסקות, יש להם משמעות מחודשת, עמוקה ונעימה.
יוסל בא לבית הורי, הערב, ושוחחנו ארוכות. הוא מאוד התעניין בשלום אביך ובשלומכם. הוא קיבל ממך מכתב (יום אחרי שהוא שלח לך מכתב), הוא נהנה מאוד בבית ההבראה, אבל כשחזר, הוא חש ברע. הוא הלך לרופא לעבור סידרה של בדיקות שתוצאותיהם הוא ידע רק בסוף השבוע. היום הוא כבר מרגיש יותר טוב והוא היה נראה לי טוב, אם כי קצת בודד. הוא מתגעגע אלייך ואל הילדים.
אחרי שהוא הלך, באו טובי ואריה והילדות, וזה היה נחמד מאוד לראותם. עדינה מדברת כל הזמן על בת-שבע. נתתי להם את המכתבים שלכם.
ראיתי את משפחת זייני בבית הכנסת – כולם מרגישים טוב ושואלים מתי תחזרו כבר. אבוש (אבי וולנסקי הי״ד) רוצה לדעת אם באמריקה עושים מדורה בל״ג בעומר. נא להודיע לי. השבוע אלמד בחדר על רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי ובר כוכבא - על גבורות התורה המלחמתית נגד התרבות הרומית ונגד השטלתנות הרומית.
פתחתי עכשיו חדשות של חצות. שביתות, עליות במחירים – כרגיל. טובי אומרת ששמלות עולות כאן קרוב ל 2,700 לירות וחולצות בסביבות 400 ל״י. הכל עלה. סנדלים בין 450 ל 1,000 ל״י.
כל כך קשה לא לראות אותך ולא לדבר אתך. אולי זה לטובה. אני חושב שכך. עכשיו אני רואה בבירור כמה שאני אוהב אותך ומעריך אותך באמת. כמה שאני מאמין בך, בכחך, באישיותך, בחינוכיך. וכמה שטוב כשאנחנו יחד. כמה חיים ועידוד אני מקבל ממך, שהיום אני מקבל ממחשבה עלייך.
תחשבי עלי ותחזקי אותי מרחוק. ואף אני אחשוב עלייך הרבה, תמיד. מחשבות חזקות ואיתנות, שתוכלי להרגיש אותם כשאת שמה לב. מחשבות שמחות ובריאות שיועילו לך בשעות קשות.
שמאלי תחת ראשך וימיני מחבקך תמיד תמיד. קורות ביתנו ארזים, רהיטנו ברושים.
בעלך האוהב ומתגעגע,
מיליון נשיקות לילדים ותספרי לי מה הם אומרים ואם הם מתגעגעים אלי.
אלי
ב״ה
יום א׳, אור לי׳ אייר תשל״ט
לכבוד דינתי האהובה ובת שבע וצבי,
מה שלומכם? כבר קצת נמאס לי להיות רווק – אחרי יום אחד, קצת יותר מדי שקט כאן בבית.
היום התחלתי ללמוד, סוף סוף. כמה נעים לעסוק בתורה. קשה לחזור ללימוד, קשה מאוד, אבל בכל אופן נעים. ליצור, לפעול, לבנות את עתידנו – להזרם בזרם עליה והתקדמות, במקום להסתכל על העולם כצופה מבחוץ.
האווירה בארץ הרבה יותר תוססת מבחו״ל – ממש שגעון. האינפלציה, השביתות, (אוטובוס, מהנדסים, בתי חולים, עובדי מדינה וכו׳) וממש נורא להיכנס לחנות. נכנסתי לסופרמרקט לקנות קצת גבינה צהובה ועגבניות ומלפפונים - 70 ל״י. היה שם Cereal כמו שאכלתי באמריקה. ממש נורא.
אבל כאן אפשר להיכנס פנימה – לתוך הבית, לתוך הלב, לחדור אל דופק החיים האמיתיים – לשמוע את נחלי עדנים של תורה וקדושה, לשמוע צעדי משיח צדקנו, לפעמים בשקט ובחשאי, ולפעמים בתוקף מופגן.
כרגע חזרתי מלבקר אצל משפחת זייני – פנינה נתנה שיעור למכון מאיר. חושבים על קשת או אלון מורה, או אולי, להיות מורה לאמונה בישיבת הגולן. הם היו בעצמונה לסוף של פסח ובקרו גם אצל משפחת רקנטי באלון מורה.
הם (רקנטי) בסדר. אברהם עובד חצי יום במפעל מתכת, וחצי יום מוציא ספרים מסלוניקי. נראה בזבוז, אבל אולי זה יעזור לו והוא ימצא איזה תפקיד חינוכי הולם. תמיד היה תעלומה. מכל מקום הם שמחים שם. מצאו את מקומם וחברתם, וזה אולי החשוב ביותר. הם עתידים לעבור לחאוורה, 3 קילומטר משכם.
כתבתי לך שמשפחת מילר ומשפחת שטורמן עוברים לבית אל, וגם משפחת סבתו. חצי הישיבה תהיה שם עוד מעט. הם נפרדו לגמרי מהישוב בית אל, ועכשיו היחסים בין שתי המסגרות, הישוב והישיבה, הם מצוינים, אחרי חדשים רבים של מתיחות. נוצרו קשרים הדדיים, חינוכיים וכו׳ והמצב הרבה יותר רגוע ממה שהיה.
עוד מעט יושלם הנסיגה מאל אריש, לא עלינו, אבל ב״ה ביתר החזיתות יש יותר אופטימיות (לא מצד ה״ממשלה״, אלא מצד תוקף המתישבים. בנץ׳ סיפר לעודד שהיום הוא רגוע מאוד לגבי הגולן והשומרון, שהרי שם חיים חלוצים אמיתיים, המוכנים למסור את נפשם, לא אנשי ימית שנפתים להבטחות של פיצויים וכו׳. יש תוכניות להקמת ממשלה עצמית במדת הצורך (שבעזרת השם לעולם לא יבוא).
אני נהנה מאוד לראות חברים ישנים – זאת אומרת, כמו יוסף ומרדכי וטובי ואריה ויעקב ועודד וכו׳ – כאילו שאני רואה אותם בעיניים אחרות, חמות יותר, אוהבות יותר. רק תמיד אני מרגיש את הכאב הצובת שאת לא פה איתי, אבל אל תדאגי , כשתבואי נעשה עוד פעם סיבוב ביקורים, כל המשפחה, יהיה נורא כיף.
הראתי לעודד וחווה את הצילומים. עודד אמר שהוא רואה שהביקור היתה הצלחה גדולה מאיך שנראה אביך. כולו חיוכים ואושר. אני מתאר לי שעכשיו יש רגעים יותר רציניים לקראת הפרידה, אבל אל תתפאלי, להיפך, תזכרי ברגעים הנעימים ותרבי כמה שיותר שמחה ונעימות – צחוק של ילדים, ותעשו חיים אתם.
זה מה שיחיש את הפגישה הבאה והעלייה, בעזרת השם, של הורייך, יותר מכל דבר אחר. לא פתוס והתרגשות של צער ודמעות פרידה יביאו אותם. אולי זכרון החיוכים והצחוק – הנעימות ובדיחות הדעת.
דינה, תוסיפי לרשימת הקניות שלך הרבה דפים של מילואים לאלבום תמונות, כל המילואים שקנית מתאימים לתמונות Instawaticלא לתמונות Psmw שהם יותר גדולים. כבר מילאתי מה שיש, אז תביאי הרבה. איך יצאו התמונות? תצלמי הרבה. אם יש לך בעיות כספיות, אז תכתבי לי מיד ואני אשלח לך דולרים מחשבוננו כאן.
למה אני כבר כאן חמישה ימים ועוד לא שמעתי ממך? אם את רוצה שאני אתקשר אלייך בטלפון, אז תגידי לי מתי. אולי זה לא כל כך רעיון טוב, אבל, בכל אופן, אם תרצי תגידי לי.
יום ב׳, אור לי״א אייר תשל״ט
כרגע חזרתי משיעור של רצי״ה שליט״א באורות התורה. היה ממש נהדר לשמוע את קולו של הרב – כמים קרים לנפש עייפה. מרגיע ומענג. לראות איך שכל פני התלמידים אורים בכל חיוך. כל כך רציתי שתהיי שם. הרב לימד על תורת ארץ ישראל ותורת חוץ לארץ (פרק י״ג). דרך אגב, אני לא מוצא את הספר שלי (אורות התורה), אולי במקרה השארתי את זה שם? תסתכלי בארון בגדים על הרצפה ובמגירות (גם אדר היקר ואורות ישנם שם).
אני לא יודע איך לתאר לך את הרגשותי, אבל אני חושב שאני למדתי קצת ממך, או שנדבקתי ממך. אני מרגיש הרבה יותר חזק, עמוק, עכשיו. אני יותר חי. זה עושה חיים יותר קשים לפעמים, אבל יותר שווים וחזקים וכולי אתך, שם. וכולי כאן, מצפה לך.
עד עכשיו כתבתי לאור הנר (היה הפסקת חשמל) וכרגע נדלקו האורות, אלך לאכול ארוחת ערב – עגבניה ומלפפון עם קצת גבינה צהובה.
אני מצרף למכתב זה פתק שהיה בדרכון שלי שאת צריכה כשאת נכנסת לארץ.
איך מתקדמים הסידורים שהיו לך לעשות, עם הרישיון והסטריאו? אני מאוד רוצה שתצלמי הרבה. תצלמי גם אזליות וארבוריטום או ברייטון דם ותצלמי את הילדים ואת הוריך. גם את האמא שלך, היא מופיעה בנורא מעט מהצילומים שאני צילמתי.
אני נהנה לכתוב לך. רק רציתי שתדעי, אף על פי שאני בודק כל פינות תיבת הדואר ואין זכר למכתב ממך (אל תדאגי, אני לא באמת מצפה למכתב עד השבוע הבא), אבל זה קצת מרגיע את המית לב אליך,
כולי מחבק אותך בכל רגע, תדעי את זה תמיד, בכל שניה.
מצגת תמונות מהטיול באמריקה - ניתן לדפדף לצדדים
יום ג׳, אור לי״ב אייר תשל״ט
אני אצל ההורים עכשיו. מחר בבוקר מייר וחבי נוסעים ואשלח מכתב זה אתם. הם נהנו מאוד מהשהות שלהם בארץ (לא מספיק כדי לבר על עלייה, אבל בכל זאת). דברתי קודם עם דוד ורבקה רובין, קראו לבת שלהם אביגיל, אמרתי להם שרציתי לקרוא לבת שלי בשם זה וזה מאוד שמח אותן. באמת שם יפה לא?
עדיין אין מכתב ממך. כל כך אני מתגעגע. את חושבת שאני יכול פעם לצלצל קולקט – או שהוריך יתעצבנו? לשמוע את קולך הערב וקולות הילדים – כל כך חסר לי.
לאט, לאט, אני חוזר לסדר לימוד רציני וחזק. מעניין כמה אני נסלד עכשיו מכל מיני דברים שלפני הנסיעה נמשכתי אליהם: ספרי חול, תקליטים וכו׳. יש לי הרבה חשק ללמוד, לשקוד על דלתי תורה – אין נעים וערב מזה.
דרך אגב, הקשבתי לסטריו של ארי, ואין מה להשוות, בטח כבר החלפת את הרמקולים. טוב, העיקר שאת נהנית מהם. לא שמעתי שום דבר מארלין ולא התקשרתי אל ג׳נט בינתיים. משפחת רובין שולחים דרישת שלום חמה וכן דבורה שור.
אסיים עכשיו כדי שאוכל לשלוח כבר. עם הרבה נשיקות וחיבוקים
בעלך המתגעגע,
אלי
בס״ד
יום ג׳, כ״ז לעומר, אור לי״ב אייר תשל״ט
שלום!
שוב אחרי חצות – ובעצם כבר יום ד׳. עשיתי חישוב שכמעט לא כדאי כבר לכתוב, כי בשבועיים שייקח עד שיגיע המכתב, כבר נגיע כולנו.
ואתה כבר הסתגלת לחיי יום יום ושכחת כבר את הנסיעה ואת המשפחה שלי וכולם וכל מה שעבר – כן? וגם אותנו שכחת? עוד מעט ואתחיל לצפות ממך במכתב – איזה כיף! מזמן לא כתבנו מכתבים.
ואתנו הכל כרגיל – ובאמת מאוד נעים. מאז אחרי פעם, הכל נעשה יותר ויותר נעים. ואני באמת חושבת שאין קשר בין זה שאתה נסעת ולאווירה בבית – להיפך. אני מאוד מאוד חושבת שאוהבים אותך מאוד – יותר ממה שחשנו, ומכבדים אותך. בפרט אבי, אמא שלי תמיד אהבה אותך – או מאז שבת-שבע נולדה, ואחי גם מאוד אוהבי. ודודי (כפי שסיפרתי) לגמרי מאוהב!!
לא שמעתי אף מילה, אפילו עם הנימה הכי קטנה של מרירות, איבה, עצבנות וכו׳ כלפיך – כלפינו, ואני מאמינה שלא אשמע, כי הדברים האלו אינם קיימים. ואולי טוב שנשארתי כה הרבה זמן, שהאווירה הזאת, המשפחתית, החזקה, יכול היה להיספג לתוכי באיזון ובמשך זמן, בלי עצבנות של פגישה, פסח, פרידה.
אנו מרגישים בסדר. זה לא אומר שאנו לא מתגעגעים ומשתוקקים לחזור – ונחזור בהרגשה נפלאה, בע״ה שיצליח דרכנו ומשימתנו.
אני עסוקה בענייני הסטריו – אבל, בע״ה, הכל עומד להסתיים. ביום ה׳ אבחר Speaker חדשים, או EPI100 או KLH ומסכימים ב HIFI Buys שאחליף עם הבוש – הכל אותו מחיר. אחליט סופית ביום ה׳.
ביום א׳ אכלנו ארוחת ערב אצל Lisu, היה נחמד, אבל שוב, הכל, אלי, עם אמא של Lisu ולא דיברתי כמעט אתה. אז הזמנתי אותה בנפרד לבוא ביום א׳ הבא לכאן לבד, והיא מאוד שמחה.
אתמול ביליתי כל היום עם דוד טדי בביתו. האמת שקצת חששתי מזה – מה יהיה, מה הוא רוצה ממני, במיוחד אחרי יום ה׳ שעבר, אבל כל כך נהניתי!! הוא רצה שיהיה לי יום חופש ונעים, ובאמת היה. הוא יצא החוצה לעבוד בחצר ואמר לי לעשות כל מה שאני רוצה בבית, וניגנתי שעתיים על הצֶ'מבָּלוֹ שלו, אחר כך אכלנו (סלט!!) והקשבנו לתקליטים, ואחר כך שוחחנו בגינה שלו ואז נסעתי. מאוד Proper.
הילדים שיגעו את אמי, אבל,.. ו... צבי עשה מנה בסיר!!! (בטעות – Mommy קנתה לו אוטו, וגם לבת-שבע כמובן משחק!) אתמול בערב הוזמנתי ל בריין לארוחת ערב, אבל היתה אי-הבנה והם לא הבינו ככה ובסוף הבאתי לשם סלט חצילים וגבינה צהובה ויוגורט, אכלתי את זה שם וישבתי והסתכלתי אתם בטלוויזיה עד 12:30 – כמעט ולא דברנו.
כך עבר הביקור, אבל באמת מאוד נהנתי. אין עוד הרבה דברים (בדיבור) שצריך לעבור בינינו, וטוב רק לשבת אחד במחיצת השני. נתתי לו את הספר אורות התשובה והוא מאוד שמח באמת, ואמר שהוא חיכה שיהיה את זה באנגלית ושנסה לקרוא כתבי הרב בעברית (ספר אורות שמצא יום אחד לפני כמה שבועות), אבל לא הצליח.
היום התרוצצתי לכל מינני מקומות בקשר לסטריאו והרדיו – אקנה גם ביום ה׳ כי היו צריכים להזמין. גם קיבלתי כבר ... לקח 10 דקות! תוקפו הוא רק לשנה ואי אפשר לחדש, אז לא יודעת למה זה טוב, אבל נראה.
היום בערב אמי הזמינה את לין שהגיעה היום מcal לארוחת ערב. משונה – מוזר. היא אשה נחמדה, אבל צורם הכל לי.
מחר כולנו נוסעים לWaynesbero לקנות בגדים לילדים ולעשות… רודה (חברה של דינה מהלימודים) רצתה שאבוא לבד לשבת, ויש לי טרמפ הלוך וחזור, אבל אמי לא רוצה, אז לא אסע - אתה בטח שמח. אני לא כל כך. וחלמתי שעליתי 24lb במשקל, אז כשקמתי שקלתי – וירדתי lb אחד – עכשיו 139!! זה טוב! אני שוב מנסה להיות בסדר בדיאטה, ומקפידה בחגורה, פחות או יותר.
בת שבע הלכה היום עם הגן שלה לגן החיות, ולמזלה לא הלכו לראות את האריה!! היא מאוד נהנית ומוסרת ד״ש. אתה יודע איך צבי קורה לגשר? ״חושר״, מלשון חושך (כשנוסעים מתחת לגשר אז לרגע זה חושך) וגשר. מקורי, לא?
איזה חמסין!! 87 פרנהייט ואי אפשר להירדם!
תכתוב!
אני אוהבת אותך!!
דינה
מצגת תמונות - ניתן לדפדף לצדדים
ב״ה
יום ד׳ אור לי״ג אייר תשל״ט
דינה האהובה מאוד,
כרגע חזרתי ממשפחת שוֹר (דבורה ומיכאל). הם הזמינו אותי לארוחת ערב. מאוד נהניתי. סיפרתי על הנסיעה והראתי אתת התמונות. הם שבחו אותם מאוד. יש לו גם כן Yashuca Fx-2.
ניסיתי משך שלוש שעות (בין שעה 7:00 לשעה 10:00 כאן) להתקשר אליך Direct ולא הצלחתי. פשוט התגעגתי ורציתי לשמוע קולך.
שוב לא קיבלתי ממך דואר, אבל היה שביתה ל 3 ימים, אז יש פיגור בחלוקה. שלחתי מכתב עם מאייר וחבי עם כרטיס כניסה לארץ שלך, בודאי קבלת את זה כבר.
מיכאל מבקש ללמוד אתי ואני חושב שאנסה לעשות זמן לזה כיון שאני לא ממשיך ללמוד עם עודד. אי שמיעת השיעורים יותר מפריע לי. באמת זה מאוד מצער אותי שמאז שחזרתי לא שמעתי שום שיעור של עודד. שאלתי אותו אם אני יכול להקליט בחשאי, הוא אמר שאם מישהו יגלה וידרוש להקליט הוא יאסור את זה, אבל כל זמן שזה באמת בחשאי, לא אכפת לו.
זה ודאי נראה לך טיפשי כל העניין, אבל באמת חסר לי הלימוד עם עודד. אי לכך, אם יש לך פנאי, תתענייני אם יש טייפ קטן מאוד, לא יקר, שמקבל קסטה של לפחות 30 דקות בכל צד. לא כל כך בדקתי את הנושא כשהייתי שם. אם זה מהווה טרדה, תשכחי מכל העניין. באמת זה לא כל כך חשוב.
חבל שלא הייתם בבית כשהתקשרתי, אולי אנסה עוד פעם מחר או בשבוע הבא.
מיכאל ודבורה מוסרים לכםדרישת שלום. מתגעגעים מאוד אליך, וביחוד אל הילדים. גם אני, ביחוד אליך.
השבת אהיה אצל יוסי קלנר. שבת הבאה אני חושב שאהיה אצל משפחת שטורמן.
דינהלה דינהלה! מתי כבר תבואי? אני חושב על יום בואך, איך שאני אסדר את הבית ואקנה פרחים, די בלגן עכשיו, ואיך שניסע לשדה התעופה. איזו שמחה, באמת לא חשבתי שאני יכול כל כך להתגעגע. אני חושב שסך הכל זה דבר טוב, עם כל הצער שבזה, אולי דווקא בגלל הצער, זה נותן פרספקטיבה יותר ברורה, אבל בכל זאת הייתי מוותר.
מה נשמע שם? אני מרגיש קצת טיפשי לשאול אותך בכל מכתב אותם שאלות, כשעוד לא קיבלתי תשובות על הראשונות, אבל אני רוצה שתכתבי לי בפרטות כל מה שאתם עושים ואיך הולך הביקור, ואם הכל זורם על מי מנוחות, או שיש אי אלו פיצוצים, ואיך את מצליחה לעמוד בכל המצבים.
אני מקווה מאוד מאוד שיעמוד לך אמונתך הגדולה ואישיותך האיתנה ותצליחי להתגבר על כל קושי, לתועלת משפחתך. בעצם, אני בטוח שאת מצליחה.
מה נשמע עם ברייאן? האם הוא התייחס לנושא מאז הטיול שלנו , או שהוא חזר לקליפת השתיקה ביחס לזה? ומה שלום סטנלי? תמסרו לכולם ד״ש חם ממני והמון נשיקות לילדים. אני מתחנן בפנייך שתכתבי לי הכל, ביחוד אודות הילדים, ותזרזי את אביך לעשות לנו את התמונה שהבטיח.
בעלך האוהב
אלי
דרך אגב – טובי שלחה מכתב לכתובת..... (הלא נכונה), אולי תוכלו להתעניין בדואר והם יתנו לך את זה. יש לי אחות מאוד פקחית, לא?
ב״ה
יום ה׳ אור לי״ד אייר תשל״ט
דינתי אהובתי מתוקתי,
חזרתי כרגע משיעור נפלא אצל עודד. פתחתי את תיבת הדואר ובהתרגשות רבה הוצאתי שלשה מכתבים שהיו שם. הייתי בטוח שסוף סוף אני אשמע מאהבות לבי. הראשון היה מאוצר חסכון, השני מבנק מזרחי והשלישי – עוד מכתב מאוצר חסכון. איזו אכזבה. כבר אין שביתה, אז איפה את?
בטח אתם כל כך עסוקים, שאין לך זמן לכתוב, או שזה לוקח הרבה זמן לדואר להגיע. אולי, אם תזרקי את זה חזק לתוך התיבה, זה יגיע יותר מהר. מכל מקום, גמרתי בליבי להתקשר אלייך מחר. אני רושם לך כאן מספרי טלפון של טובי ודבורה וההורים, שאם אני אתקשר מאחד המקומות האלה ואדבר משך דקה, תוכלי להתקשר אלי בחזרה.
טובי – 814651
דבורה ומיכאל 811998
הורים 414648
תרשמי את המספרים בספר שם, פשוט זה מאוד יקר להתקשר מכאן.
אין חדש כאן, חוץ משאני מתגעגע יותר ויותר כל יום אליך ולילדים. הלימוד בסדר. עוד זקוק לשיפור, אבל מתחיל להסתדר. מה שחסר בעיקר זה לגרש את העצלנות והבטלנות מתוך עצמותי ולהתרגל לעמל רציני. זה באמת עיקר הכל. לעמול ולעבוד. לטרוח.
עיקר השמחה בלימוד זה להצטער עליו. וגם בחיים לא לשקוט ולא לנוח. אם רק יודעים את זה ומתרגלים לזה, אפשר ליהנות הרבה מהחיים ולהביא בהם ברכה גדולה. לקום בבוקר מלא רוח קרב לקראת האתגרים והניסיונות המתחדשים בכל יום. מתוך הכרה עמוקה וחודרת שלשם כך באנו לעולם.
להילחם ולהיאבק, לא מלחמת אש ופצצות, אלא מלחמת קודש – להרבות נועם ואהבה. לראות כל סיבוך ומשבר, כניסיון הבא לעורר בנו כוחות של אמת ואמונה עוד יותר גדולים וחזקים. לחפש תמיד את האמיתי. לחיות חיים אמיתיים. להעמיק את הרגשות שלנו כלפי הסובב אותנו. לגלות בקרבנו, תדיר, את העין הטובה, הישראלית – יסוד קיומנו הכללית והפרטית.
רק לא להתבטל ולא לפחד משום דבר, שבאמת הפחד הוא הבטלנות הכי חריפה. ההתעקשות להישאר במישור השטחי של סיבות ומסובבים חיצוניים. להאמין בעולם של מקרה. ריק מאידיאלים ותוכן. מאהבת אמת. התכחשות, בעצם, לכל הטוב שבנו.
שהרי, האופטימיזם הישראלי, זה לא שיטה פילוסופית, זה עובדת חיים, עצמיות חיים. מעוגנת בכל איבר וגיד שלנו.
אסור להתעצל. כל בוקר, צהריים וערב צריך לקרוא לעצמיותנו להתגלות. לקרוא דרור לכל מעיינות האהבה והביטחון והאמונה השוכנים בקרבנו, המחכים להשתחרר ולהשתפך על כל קצות מהותנו, ולהשפיע ברכה ואושר לכל הסובב אותנו.
צריך להיות טוב – לאהוב בחוזקה את עצמנו, את משפחתנו. אתת חברתנו. לשם כך נוצרנו. לעמול בהטבה, לא לרוות נחת מעובדות חיצוניות המבשרות אושר מדומה לרגע או לשעה, אלא לדלות מעומק נשמתנו אושר אמיתי, נצחי, המזריח ברכה לדורי דורות.
קצת מחשבות ארץ – ישראליות המשוטטות בראשי. אינני יודע איך יתקבלו שם, אבל אני יודע שהם ישמחו אותך, אשתי הישראלית, אפופה אווירא דארץ ישראל, אפילו במחשכי עמא ריקא. וככל שתתאמצי יותר לקיים את שליחותך, לטהר את מחשבותיך, ולהביא שמחה ונחת למשפחתך, כך יתעבה השכבה של אווירא דארץ ישראל השוכנת סביבך, וכולם ירגישו בִשמי ירושלים, ויתאוו להם, וישובו במהרה לציון עירנו, וימצאו את עצמם ואושרם יחד אתנו, ויחד עם כל עמינו.
מיליון נשיקות לך ולילדים
אני (אלי)
נ.ב. תכתבי הרבה ומהר - כל מה שקורה אתכם בפרטות ממש, ואני רוצה גם לראות מכתבים מבת שבע וצבי. תספרי להם קצת על רבי עקיבא ומרד בר כוכבא ועל ירושלים. ותכניסו, בבקשה, הרבה נשיקות במכתב, כשם שאני עושה.
בס״ד
יום ו׳, י״ד אייר תשל״ט
אלי!
איך טוב לדבר אתך היום!! איזו הפתעה! לזה לא ציפיתי. עכשיו כל היום אני מתגעגעת אליך עוד יותר – אם אפשר כזה דבר.
נורא מוזר, ההרגשה של להיות בבית, וההרגשה של ארץ ישראל, וחבל כל כך כל כך שהם, לעת עתה, סותרים, והאחד על חשבון השני. ובע״ה, אעביר את התחושה הזאת להם, ויסיקו קצת מסקנות, ואולי המסקנות האלה יבואו דווקא אחרי שנסע, אני מקווה.
איזה יום!! עכשיו אחר הצהרים – לא, ערב – ועוד מעט שבת. הילדים באמבטיה ואני ממהרת ומסדרת. עוד שעה וחצי לשבת. יום בלגן. קבענו היום ללכת לראות מה עם המצלמה, כי התמונות האחרונות יצאו משונה, הרוב מאוד כהה ורק הקצה באור הנכון, ורק עם תמונות Flash, ולא ידענו אם המצלמה לא בסדר או הפלאש.
הלכנו היום לאיש שמתקן מצלמות וקבע שהפלאש זול וכנראה מאוחר מדי. הוא בדק את המצלמה ואמר שהכל בסדר (זה מעביר מתמונה לתמונה בסדר וכו׳). אז חזרנו ל Korvettes והחלטנו לקנות פלאש חדש יותר טוב. קנינו ב 20 $. מקווה שיהיה טוב.
עשינו עוד כל מיני קניות. היינו עם לין ואמא שלה. בדרך, לין איבדה אחד מנעליה!! אל תשאל איך, אז הלכנו לקנות עוד אחד. אחר הצהרים רציתי לצלם עם הפלאש החדש, לראות עם הכל פועל, והכנסנו בטריות, וחיכינו, ולא קרה כלום! אז מיד חזרנו לחנות להחזיר. הגענו וצעקתי ואמרתי את הסיפור, פתחתי הקופסה והופ! הכל פעל. האישה אמרה שזה לוקח 10 – 15 דקות בפעם הראשונה. איזה בושה.
ניצלתי ההזדמנות לקנות לאמי מתנה ליום האם מחרתיים. מצאתי 2 מגבות ים, על אחד כתוב: ״Have nice day״ (נו, קרוב!) ועל השני כתוב ״....״, אז אחד מבת-שבע ואחד מצבי, וממנו קניתי סבון ריחני גדול. והמשקפיים שלי נפלו ונשברו! איזה יום!
כל כך טוב לדבר אתך! ועכשיו אני מחכה ליום שישי הבא בציפייה. ועוד מעט לא כדאי לכתוב אליך!
התקשרת לארלין? קיבוץ סאסא ד.נ. מירון.
אתמול בקרתי עם Mrs Gosi, מורה לפסנתר. היא מוכנה לעזור לי ולתת לי עצות וחוברות בהוראה, וסדרתי את הסטריאו. אני מחליפה את הבוש ל... הם עולים 134$ עם רמקולים, והוא נותן לי בזול כי הם demonstnator. נהנתי מאוד מפסנתר עליהם.
התחלתי ללמוד לנהוג עם האוטו של בריין, ופעם ראשונה שנהגתי, נשבר לו האוטו!! (לא אשמתי). אתמול סטנלי בא לארוחת ערב ודיברנו שנינו כמה שעות. מאוד נחמד, אבל נקטענו באמצע, אז אולי יהיה המשך.
טוב, אלי, שבת שלום.
עוד שבת אחת ונהיה בבית. הלכת לרב? מה אם רבקה ואסתר ודינה שטורמן?
להתראות
דינה אשתך
ב״ה
יום ו׳, י״ד אייר תשל״ט
לדינתי אהובתי,
הגיע הדואר כבר – ושוב אין מכתב ממך. כבר שבוע וחצי לא לשמוע ממך – ממש מוגזם. עוד מעט אני אנסה להתקשר אליך. אני מקווה שאת מקבלת את המכתבים שלי. זה השביעי או שמיני. כתבתי כל יום, כפי שהבטחתי, אבל כמה ימים שלחתי ביחד עם מייר וחבי.
טעיתי בחישוב, חשבתי שיש רק 5 שעות הפרש ורציתי להתקשר שזה 8:00 בבוקר שם, עכשיו אני צריך לחכות שעה.
מזג האוויר מתחיל להתחמם, קצת חמסין. עד עכשיו היה מזג אוויר נהדר, רוחות מקסימים. קשה לתאר את זה, אבל כאן הכל חי. האוויר, אני מתכוון. באמריקה זה מאוד יפה, הרבה יותר מסודר, אבל סטרילי, כמו תמונה לעומת החיים.
טובי אמרה לי שיש משהו שאפשר לחבר למיקסר שעושה סלט כרוב וגזר וכו׳. באמת יותר חשוב לי איזה משהו שעושה סלט עגבניות ומלפפונים. קצת התפנקתי בזמן האחרון. אני אמנם חי רק על עגבניות, מלפפונים ואבוקדות, אבל אני לא עשיתי סלט מאז שחזרתי. גם תתענייני לגבי חיבור לעשות מיץ תפוחים, גזר, ענבים וכו׳.
דינהלה׳ דינהלה׳ דינהלה׳ – לוֹ ידעת כמה פעמים ביום אני מבטא את שמך, ורואה ומתבומן בפניך בעין שכלי, היית נדהמת. אני כל כך אוהב אותך – פשוטו כמשמעו. אני מקווה שאת חושבת עלי מחשבות טובות, ושוכחת כל הבלבולים ועצבנויות (?) שהיו כשהייתי אתך שם.
היו דברים כל כך מגוחכים ואבסורדים שכמעט אי אפשר להאמין, בכל אופן, על רקע טהרת האוויר הארצ – ישראלית ושלוות אור תורת ארץ ישראל, הם לא מובנים כלל.
אבל דעי, שאני – אני, באמת (אלי, בעלך) מחובר ודבוק בך בעומק נפשי ועצמיותי – גם כשאלפי קילומטרים מפרידים ביננו.
כרגע דיברתי אתך. כל כך טוב לשמוע אותך ואת בת-שבע, ולשמוע שהכל נעים ונחמד. ושכולם מרגישים טוב. רק הצטערתי שאת לא כותבת לי כל יום כמו שאני כותב לך, ושאת לא כל כך מתגעגעת אלי כמו שאני מתגעגע אליך. ושזה לא משנה בכלל אם אני שם או לא.
אני רק צוחק. כל כך נחמד לשמוע את קולך. אני ממש נהניתי כל כך - אי אפשר לתאר. חבל שזה עולה כל כך הרבה כסף (600 לירות). אני מקווה שפעם הבאה תסכימי להתקשר אלי. זה נראה לך משונה, כנראה, אבל לי זה מאוד חשוב וטוב לשמוע אותך.
באהבה רבה וגעגועים אין סוף
אלי
ב״ה
מוצש״ק אור לט״ז אייר תשלט
שבוע טוב משפחתי היקרה (ובמיוחד לך, אהובתי)
אני מקווה שעד עכשיו קבלת מקצת מהמכתבים ששלחתי. ( זה היה קצת טיפשי כיוון שאם קבלת את המכתב הזה, בודאי קבלת את כל המכתבים שנשלחו לפני כן).
אני מאוד שמח על הבשורות הטובות אודות ג׳נט. עוד לא התקשרתי אליה.
אני אנסה לשנות את התאריך של הגרידא בטלפון, אבל אם לא אצליח, אני אשאיר לך את זה כשתחזרי. יהיה מספיק זמן אז.
באופן כללי, אני משתדל לסדר את העניינים המעשיים (ענייני חשבונות, צ׳קים שחזרו, התחייבויות לשלם וכו׳), אבל באמת אני מאוד עמוס, (ב״ה), ואני מקווה שלא תכעסי אם יישאר לך מה לעשות בעניינים אלה.
פשוט, עודד מצא קצת זמן ללמוד רתי (קצת מאוד) ביום ו׳ בבוקר, וזה מעכב הרבה סידורים מעשיים.
לגבי ז׳ ברכות לג׳נט זה רעיון מאוד יפה, אבל אני חושש שלא חשבת על זה די, שהרי אין לנו מניין חברים משותפים, וכמדומני שאין לנו אפילו אחד. להזמין חברים שלהם יכול להיות לא נעים מהרבה בחינות, ולהזמין חברים שלנו יהיה ודאי לא כל כך נעים להם.
אנא, זכרי את השבע ברכות שלנו במבשרת, שנעשו על ידי אנשים מאותו ״סוג״ כמונו, ועם כל זאת אני הרגשתי מאוד לא בנוח כיוון שלא הכרתי כמעט אף אחד. אולי היה עדיף להזמינם לברכה אחת, כמו שעודד הזמין אותנו. תחשבי על זה, בכל אופן.
ביליתי את השבת אצל משפחת קלנר. מאוד נהנתי. הם אנשים כל כך צנועים ונעימי הליכות. ממש תענוג. אווירה של יראת שמים שקטה ושמחה. דקדוק בפרטי פרטים בהלכה, אבל הכל ברוגע, בלי שריד של עצבנות. גם אווירה של למדנות ושקידה. אחר כך הלכנו לרצי״ה שליט״א. גם כן תענוג.
כל כך היית נהנית לשמוע את השיעורים. מאז הנסיעה אני חש את חשיבותם ופעולתם, הרבה יותר מלפני כן, ביחוד ביחס לארץ ישראל וקדושת ישראל. הדברים מקבלים משמעות מחודשת ומעמיקה יותר.
קצת הצטערתי שהחלפת את הרמקולים, אני העדפתי את הבוש, אבל מסתמא לא אקשיב אף פעם (או כמעט אף פעם), אז חשוב שאת תהיי מרוצה בצליל. רק תהיי בטוחה שזה מה שאת רוצה, כיון שמבחינת החלפתם הבוש שווה הרבה יותר, מאחר שזה חברה יותר מוכרת. תקני תקליטים שאת רוצה שם. המחירים כאן הם אבסורדים, כמו המחירים של שאר הדברים. ואל תשכחי לקנות קרטרידג׳ים להחלפה.
דברתי עם יוסל ביום ו׳. תוצאות הבדיקות שהוא עשה, לא היו משביעות רצון, לפי דבריו, אבל הוא מסרב לאמר לי בדיוק מה שיש לו. אני בטוח שהוא יגיד לך כשתבואי. אני לא יכול לפענח אם זה משהו רציני או לא. את מכירה את יוסל. אבל הוא לא היה נשמע לי מדי מדוכא, אז יתכן שזה לא רציני כלל. הוא מאוד שמח כשאמרתי שאני סבור שההורים יגיעו לפסח הבא. הוא כל כך דואג לאביך, אבל הוא מאוד נרגע כשתיארתי את מצבו.
נהיה אצל הורי בשבת הראשונה אחרי חזרתך, הם קצת נעלבים ממני שאני לא נמצא אצלם עכשיו.
האמא שלי בעצם מאוד מצטערת שאני לא מגיע לשם, אז החלטתי השבוע לבוא ביום ג׳ בערב לארוחת ערב. אני מבין אותה, מצד אחד, אני שם את עצמי במקומה, אבל מצד שני, אני ממש ממש לחוץ, השתנו קצת סדרי הלימודים שלי ואני צריך להתאמץ מאמץ עילאי בכדי להגשים את תוכניותי.
אני באמת לא יודע מה יהיה כשתחזרו. אני צוחק. באמת, אני כל כך משתוקק לראות אתכם. כשתבואו, אני אצליח בודאי לדחוס את אותה כמות של לימוד לתוך זמן יותר קצר.
מה שלום הילדים. כל כך חסר לי לשמוע אותם. תמסרי להם הרבה נשיקות וחיבוקים ממני, ותזכירי אותי להם, שהם לא ישכחו אותי. גם תצלמי הרבה. איך יצאו התמונות מבולטימור? אני כל כך מרגיש שאני לא בסדר אתם מבחינת חינוכם.
בת שבע כבר גדולה וממש צריך לתת את הדעת לחינוכה ״למען אשר יצוה את בניו״, להרשים אותה ולהחדיר בה את כל הערכים הישראליים החיוביים והקדושים. להלעיט אותה בדברים נחמדים ונעימים ממקור התרבות הישראלית האמתית.
היא בשלב כזה שכל מה שנותנים לה היא מקבלת – בולעת ממש. וצריך זהירות מרובה וחריצות מאומצת להפגיש אותה בערכי קודש ולא בדברים של ריקנות והבל.
וגם צביקוש מתחיל להיות קצת בן אדם. הוא בטח כבר שכח אותי. כמה שאני מתגעגע אליהם.
כל כך יש לי חשק ללמוד אתך משהו מאורות, אבל עכשיו מיד. נו, עוד מעט.
בעלך האוהב ומתגעגע
אלי
בס״ד
יום א׳, ל״א בעומר אור לי״ז אייר תשל״ט
שלום חמודי!
עכשיו זה מאוחר ואני כל כך כועסת! אני לא מוצאת עט ורק זה (טוש) – ואני כותבת כמו עולה חדשה עם זה!!
יש לי הרגשה שהמכתב הזה יגיע אחריי. היום יום ראשון- יותר משבוע וחצי מאז שנסעת ואני עוד לא קבלתי מכתב אחד! אני מקווה שהדואר מכאן אליך יותר זריז ושאתה לפחות כבר לא מרגיש כל כך מנותק כמוני, אבל שוב, תודה תודה לך שהתקשרת.
האמת היא שקצת קשה לי לכתוב. החברה שלי ... היתה פה עד לא מזמן, וסוף סוף סיפרה לי כל מה שעבר עליה, וזה לא פשוט – כולל ניסיונות התאבדות. הסיפור בכללותו אינני יכולה ואינני מסוגלת כרע לספר, אבל די לך לדעת שהיא היתה בתוך כמה וכמה בתי חולים משך ה 5 שנים האחרונות, וגם עכשיו רואה תרפיסטית 3 פעמים בשבוע.
היא עכשיו במצב הרבה יותר טוב. אני מצדי ניסיתי לעודד אותה בכיוון של כמה שגדול יותר המודעות והייסורין, מראה על גדלות וחיים חדשים וגדולים העומדים להופיע, ושכל זה רק דבר חיובי, ולכל אחד הפֶקֶלֶה׳ שלו, וגדול הוא האדם הזוכה לראות בהתקדמותו והתגדלותו בתחומים אלה.
הבנו אחד את השני וזה היה טוב, אני מקווה. עודדתי אותה לבוא ארצה (אבל לא בלחץ) וסיכמנו לשמור על קשר, אבל אני קצת תשושה עכשיו.
שבת עבר עלינו בשקט ויפה. בקרנו, אני והילדים, את Clacinc כי היתה חולה, ומשם הלכנו ל Juoy, אבל היא והילדות היו בדרך אלינו! אז חזרנו מהר ונפגשנו פה ובילינו כמה שעות ביחד. מאוד מאוד נחמד. סטנלי בא בערב וישן פה. והיום זה יום האם, זה יום גדול וקצת משמעותי, כי כולנו, חוץ ממך, היינו יחד. חילקנו מתנות. סטנלי נתן לי lo.. stemmed ruse ו לין ובריין נתנו לי פופקורן סוג מאוד גורמה וכשר.
בצהריים בת דודה שלי Susie באה לבקר. דברנו כשעה וחצי ואני הרגשתי מוזרה, כאילו שלא היה לי הרבה מה להגיד. זה כמעט ולא קורה לי!! אמא שלי התקשרה אחר כך וסיפרה שהיא בכתה (Susie) ואני מקווה שלא ממני! אוי, צבי בוכה! חמודים! בת-שבע רצתה לחבק אותי וצבי רצה להדליק אור!
טוב! רק לי אני כותבת – והמכתבים שלי הם כמו יומנים, וזה לא טוב, אבל בשבילי אולי נצרך.
אלי חמוד, אני כל כך מתגעגעת ואוהבת,
הילדים שואלים עליך כל היום
להתראות
דינה
נ.ב. נעשה הקשר עם ארלין?
יום א׳ אור לי״ז אייר תשל״ט
לדינתי היקרה,
שוב לא מצאתי סיפוק בתיבת הדואר. ממש סקנדל. אני כל כך שמח שהתקשרתי אלייך לפחות.
כרגע חזרתי משיעור של עודד (הרב עודד וולנסקי) בדעת אלוקים. ממש נפלא. ביום א׳ ויום ה׳ אני חוזר הביתה סמוך ל11:00 בגלל שיעורים של עודד, וביום א׳ ו ב׳ ו ד׳ אני משתתף בשיעורים של רצי״ה שליט״א (הרב צבי יהודה קוק) באורות התורה וספר תהילים. יום ג׳ השארתי פנוי בינתיים.
ראיתי היום את שלום ואך, הוא היה בישיבה. מאוד עסוק בענייני קרית ארבע, שכעת (כרגיל), במרכז התסיסה הלאומית. לפני שבוע וחצי קבוצה של נשים וילדים מהקריה התגנבו לתוך בניין הדסה בחברון והקימו שם התנחלות.
חוץ מגידופי ״ראש הממשלה״ היומיומיים על אוייבי האומה - גוש אמונים עוכרי ישראל (מזכיר קצת דברי שר אחד לשעבר על גוש אמונים – סרטן האומה), לא הצליחו בינתיים לפנותם. דוד לנדאו מקרית ארבע במאסר בקשר להריגת ערבים בחלחול. חוץ מזה, דברים כסדרם. אין הרבה חדש.
דברתי עם יוסף זייני באריכות, היום לגבי תכניותיו המאוד לא ברורות. הוא חושב על קשת אולי, אבל אין שום דבר בטוח בינתיים.
דחיתי את הגרידא שלך בשבוע אחד, אני מקווה שאוכל לסדר התחייבות. אם לא, אז תצטרכי לטפל בזה כשאת חוזרת.
לא שמעתי מהבת - דודה שלך שום דבר. ניסיתי, ללא הצלחה, להתקשר לקרובים בנען בשביל הסוג של סרטים.
יום ב׳ י״ז אייר תשל״ט
כרגע הגיע הדואר – ושוב – לא מילה ולא סימן ממך. כל כך מדכא. באמת אני כל כך הרבה חושב עלייך וכל כך רוצה לשמוע ממך. אפילו אם יגיע אי אלו מכתבים שלך פעם (דבר המוטל בספק), לא אספיק להשיב לך. כבר אין הרבה טעם לכתוב, אם זה לוקח אותו זמן למכתב להגיע לשם.
תקני לי בבקשה כמה עטים שמנים (פרקרים) – כאלה עם מכסה. התרגלתי לעט הכתום שקניתי שם וזה הלך לי לעיבוד. אפשר לקנותם בכל חנות. (חוץ מכמה פרקרים רגילים).
עוד לא הייתי בכותל. אני מתלבט אם לחכות לך ונלך יחד ביום ירושלים (לא דווקא בלילה). גם אצל ר׳ בן יעקב עוד לא ביקרתי ואני מאוד רוצה.
אני מניח שאת בטיסה TWA 890 ביום ה׳ הבא ותגיעי ב 3:45 אחה״צ. אם לא, נא להודיע באיזו טיסה ואיזו שעה את מגיעה (אני הגעתי סמוך ל 5 בגלל שהיה בלגן נוראי ברומא). עוד לא יודעים בדיוק איך ניקח אתכם משדה התעופה. אל תשכחי להביא סמי הרגעה לילדים ולבקש לשבת במושב הראשון. זה הרבה יותר נוח.
אני אשלח את זה שאולי יגיע לפני נסיעתך. נסיעה טובה. להתראות בקרוב. אל תתרגשו יותר מידי מהפרידה, זה רק עד פסח הבא. ומי יודע, אולי אפילו לפני כן.
הרבה נשיקות וחיבוקים לך ולילדים.
אלי
נ.ב. אמי הזכירה לי שלפני שבע שנים בקיץ, התקשרתי אל הדואר וצעקתי אליהם שהם לא מביאים את המכתבים. אולי אני אעשה את זה גם עכשיו, אני לא יודע מה יש להם נגדי.
בס״ד
ל״ג בעומר, אור ליום ג׳ י״ח אייר
שלום אלי,
סוף סוף מצאתי עט!
קבלתי היום את המכתב שלך! הראשון מאז שנסעת! כמה שמחתי. זה המכתב ששלחת עם מאייר וחבי, כנראה. אבל צפיתי בזה היום ונמסתי כשראיתי שהגיע. אין לי מילים לספר לך כמה טוב לי לשמוע ממך – מחשבות ומעשיך יום יום. אפילו דברים הכי קטנים, כמו מלה פה על הסופרמרקט או משפחת זייני – כל כך טוב לי!
אני יודעת שהמכתבים שלי בזמן האחרון הם די גרועים, וזה אצלי בגלל שאני יודעת שאני אגיע לפני המכתבים, והרוב זה מצב רוח חולף ממילא, ואין לי עניין לחזק אותך וכו׳, אז אני כותבת סתם שטויות. – וגם עכשיו אני מרגישה מן חולשה ורפיון בכתיבה. אף פעם לא הייתי ״כותבת מכתבים״!!
ניסיתי לתאר לך ולתת לך הרושם כמה שנחמד וכמה נעים ליפה וכמה -כפי שאני יכולה להעריך אם אפשר את הנסיעה הזאת – אבל כמה טוב לי וטוב לכולנו יותר ממה שיכולתי לתאר. וכך צריך להיות, כי איך אפשר לתאר קשרי משפחה, וההדוקים כמו אלה? ובשביל מה לתאר? מציאות קיימת אפילו אם קצת נשכח, או נבלע, או דהוי.
מצד אחד, הבנתי מאוד עכשיו התוקף של בנים שחוטאים בָנַי הם. מגוחך להגיד אפילו. זו מציאות וזה נפלא. אז אל תחשוב שהולך פה shmulte soapopea. אין סֶנות (seenes) של הבעת אהבה וכו׳, רק נעימות. וטוב.
אין מה לדבר, יש גם רגעים קשים, והם עוד קשים לי מאוד, ולא נגרע מזה מאומה, ואני כואבת עד לעומק לבי, אבל – ככה זה. טוב. מציאות.
כרגע, אם לא הרגשת עד כה, אני מאוד מרגישה cnomy (מילה שלי). הכל מבולבל. משום מה וללא כל סיבה אני בוכה. אולי זה בגלל המכתב שלך – כל כך אני מתגעגעת וזקוקה לך. אני חשה באמת שאנחנו יחד ואתה אתי ומשמח אותי, אם אתה חש את הצד הזה שלי, את משפחתי.
עד שבאנו לכאן ובמשך כל הזמן שהכרתי אותך, תמיד, כל החיובי שביחס למשפחתי היה מעונן בפחד – פחד ממה שיקרה לאבי וממה שעשיתי לו, או static בהסתכלות, מכביכול, קנה מידה אחרת, עיניים אחרות, שכל של תורה, כביכול, אפילו אם התכחשתי לזה בכל עקשנותי וגם עכשיו אינני משוחררת, בכלל לא.
אבל הגורם של זמן - עושה את שלו. הזמן מטהר ומנקה, ויותר מזה, הוא משווה, מחזיר לשיווי משקל מסויים. ולכן אני מרגישה, במובנים מסוימים, שהביקור שלי פה הוא קצר מדי – לא שהייתי מציעה להאריך את זה מעשית, אבל אין הרבה אנשים הזוכים בצורה כזאת ללמוד כל מה שלמדתי בע״ה, כי אני תפילה שה״לימוד״ הזה לא יהיה מבוזבז אלי, או מפספס על ידי ושנזכה ויצא מזה רק ברכה ותועלת.
ומצד שני, אני בוכה מה futility שבדבר – שהמשפחה שלנו ומקומנו וחיינו נראה מאוד שונה מחיי ההורים שלי ומקומם וחייהם. ולמדתי עד כמה יקר לי ועד כמה הם יכולים להוסיף לנו ולילדנו עד בלי די. שישמע ה׳ את תפילתי וידע ויקיים את תקוות נפשי.
וסתם אני בוכה כי סתם. אני כל כך אוהבת אותך ורוצה אותך כה אתי תמיד. התבין מה שאני כותבת? לא – כי לא כתבתי ברור, ובקושי משפט שלם – אבל לא לזה התכוונתי. תחוש אתי יחד מה שאני חשה? אוכל לחוות כל מה שאתה עובר עכשיו שם, בלעדי, אחרי נסיעה כזאת?
אוי אלי, כל כך עצוב לי הפרידה מהורי, ולפעמים אין לי כבר כוח להיות חזקה. אני רוצה לבכות ולבכות שיבואו גם הם. שאבי יבריא. שאחי יחזרו -ישובו. וגם לין – מאוד אני אוהבת אותה (האם זה אסור? החדרתי אותה עמוק יותר מה״כפתור״), שלין תשמח ותראה פרי. שיבואו כולם. שבת-שבע וצבי ידעו ממה ועל מה גדלתי – מזון חיי.
אלי.. אני לא סופרת, אי אפשר לי לתאר במילים. הרב אמר לכתוב, אבל זה היה בתור דוגמא, כי כתיבה זה לא תחומי. אף פעם לא היה. אבל התעוררו בי כל מיני דברים והם ערים וכואבים לי עכשיו יותר, וגורמים שאתגעגע אליך יותר ויותר ויותר ועוד מעט אתפוצץ.
תכתוב לי עוד ועוד ולוואי שאשמע ממך שוב מחר! אני מרגישה לא במקום פה במקומי.
תסלח לי על מכתב כזה!
אני אוהבת אותך בכל לבי –
דינה
ב״ה
מוצאי ל״ג בעומר, אור לי״ט אייר תשל״ט
דינתי יקירתי,
ייאוש מוחלט, גם היום לא קבלתי מכתב ממך. נורא ואיום ממש. קבלתי מכתב מארלין (בת דודתה של דינה), היא תבוא לירושלים אחרי שתחזרי. היא מבקשת שאני אשלח מכתיבים המגיעים עבורה אלינו , היא נתנה לאנשים את הכתובת שלנו, והיא מציינת שהיא לא קיבלה דואר מאז שהיא בארץ. אני שלחתי לה מכתב ממך ועוד מכתב שהגיע עבורה לפני שבוע וחצי (12 יום) והמכתב שלי נשלח לפני 3 ימים. אז משהו כאן מאוד לא בסדר.
אכלתי ארוחת ערב אצל הורי היום. אמי קצת נעלבת שאני לא בא לעיתים יותר קרובות, אבל באמת אני מאוד עמוס.
עם ג׳נט עוד לא דיברתי, אבל היא ניסתה להתקשר אלי כמה פעמים. דבורה ומיכאל שור מחפשים דירה. מצב קשה מאוד, שכר דירה זה רק מעט פחות מהמשכורת שלו, מאוד קשה להם. אני אתעניין מחר אם יש אפשרות לדירה במבשרת.
המדד עלה בחודש האחרון.. תנחשי.. לא. טעית, זה עלה ב 8.7% ואנחנו בדרך ל 100% אינפלציה לשנה. דירות עלו בשנה האחרונה 130%, אבל משרד האוצר מצפה למיתון באינפלציה בחודשים הקרובים (הם מצפים כבר שנתיים).
אני לא כל כך מאמין שמכתב זה יגיע לך באמריקה, אם את מקבלת מכתבים באותו קצב שאני מקבל, אז אף אחד מהמכתבים לא יגיע לך, כך שזה קצת טיפשי לכתוב, אבל באמת אני לא כותב רק בשביל שתקראי את המכתבים. אני כותב בגלל שכך אני מרגיש קצת, כאילו, שאני מדבר אתך, וזה נעים לי. יותר נעים לי לדבר אתך, זאת אומרת, אבל בכל זאת... אני שמח שיש לי הרבה צילומים שלך והילדים.
הלימוד שלי, יש בו עליות וירידות, אבל הוא הולך ומתייצב, ובאמת יש כל מיני תחושות והשגות חדשות בכל יום. אני מוצא בעצמי פתיחות נפלאה ושמיעה חדשה שמעולם לא הרגשתי. הכל נראה חדש וחי, מלא חיים ואתגר. כל כך הרבה יש לעשות ואין זמן.
כמה טוב להיות מן הפועלים, כמה נעים ונחמד לעסוק בתורה באמת, וביחוד בצד הרוחני שלה, שאני מגלה בה אוצרות חדשים מדי יום, ובעצם אוצרות חדשים בקרבי, עוד רחוקים רחוקים מבשלות ושלמות, אבל מלאים ציפייה וביטחון בעתיד הטוב – בעולם הבא, ההולך ובא כל שעה וכל רגע, להאיר ולנחם, לתקן ולשכלל את הכל – להדביר את רוח הטומאה מהארץ ולינוק שפע ברכה ממקור הברכות.
אינני מבין איזה רוח שטות אחז בי כשהייתי בארעא דחשוכא לשבת בטל, לשבת לפני הטל הביזיון (טלוויזיה) ולדכא כל ניצני היצירה שבקרבי, להכהות את חושי ולטמטם את שכלי, למלא את דמיוני בחזיונות שווא מעולם של ריקנות וחדלון, שיא השטחיות הרוחנית.
אבל מה שהיה היה, וגם אם יש על כל רגע דין וחשבון, יש גם הבריאה הרעננה, החיה והתוססת, לטבול במקוה טהרה של תורת ארץ ישראל הנעימה והמנעימה ללומדיה ולכל אשר סובב אותם.
כל כך אני משתוקק שתהי כבר לצדי על ידי, בחיקי. שיחד ננשום אוויר של חרות וטוב, ושיחד נחבק את ילדינו הנחמדים והנפלאים, ונזכה לחנכם באושר וגבורה ארצ- ישראלית.
הרבה נשיקות ארצישראליות מלאות אהבה וגעגועים.
אלי
מתוך לקט הדרכותיו של הרב צבי טאו
זוג שהתייעץ (עם ר׳ צבי טאו) אם לנסוע לחו״ל לבקר אבי האשה שהיה מאוד חולה, אמר שיסעו. אבל כשנודע שיהיו שם עם אחיה הנשוי לגויה, הסתייג והקריא לפניהם מהרמב״ם ומתקוני זהר וממקורות נוספים על הבגידה והטומאה והרשעות של נשואין לגויה. ובכל אופן אמר שיתיעצו עם הרב צבי יהודה זצ״ל שהיה אז בנווה שמחה.
ורצי״ה (הרב צבי יהודה) אמר שצריך לקרב את האח בעבותות אהבה ולהתאמץ לגרום לגיורה של האשה. ושאל תשע פעמים אם היא אשה משכילה. ובקש שיביאו לו (לאח) את ״אורות התשובה״ באנגלית. וכשחזר הזוג לר׳ צבי (טאו) אמר שזאת גישה אחרת, וכיון שרצי״ה כך יעץ, יש לנהוג כך.
ואמר (ר׳ צבי טאו) שבשו״ת אחיעזר פסק שאף על פי שאין לגייר לכתחילה בשביל נישואין, אבל במקרה כזה חשוב דיעבד, ובכדי להציל אותו מעבירה, יש לעודד את הגיור. וסיפר שהוא עצמו נהג כן כשחזר חבר טוב שלו מחו״ל עם ״שייקסע שמינה״ והרב פנה לר׳ אברהם וסדרו תיכף לגיירה.
אלי הורביץ