בי׳ באב תשל״ג זכינו להשתתף בחתונת אלי ודינה. כשנה קודם עוד ראיתי בשיעוריו של הרב צבי טאו ׳אחד׳ עם רעמת שיער, יושב ומאזין לשיעורים, כשחיוך מתמיד על שפתיו, כאומר ״אל תמכרו לי לוקשים״.
החיוך הלך ונעלם. ההתמדה, הלימוד וההתבהרות הלכו וגברו.
הקשרים ביננו הלכו והתהדקו על רקע של רצון אז להעמיק בהבנת שיעורי הרב צבי יהודה זצ״ל, ויבדל״א הרב עודד וולנסקי והרב יעקב לבנון.
שיעורי התורה היו מאוד קרובים עבורנו. היינו מעדכנים אחד את השני ״מה שמעת פה״ ו ״מה הפסדת שם״.
כך זה נמשך גם בשנות הלימוד במבשרת
בתשל״ח - נפרדנו לראשונה לנתיבים שונים, התפצלות מאותה דרך מרכזית. הרב אלי העמיק בקודש בתלמוד תורה מורשה, ואני הרחקתי עד קריית שמונה.
שנות שהותנו בקריית שמונה, הגבירו את תחושת החיבור והגעגועים לירושלים, לאנשי ירושלים, אליהם.
בחזרתנו לירושלים שוב התחברו הדרכים. שיחות ארוכות התקיימו בדרך אל הכולל וממנו, אל התלמוד תורה וממנו וכו׳.
נעמי הייתה שואלת: ״מדוע לא סיפרת לי ש........ ........״? עניתי: ״ודאי שסיפרתי לך״. נעמי: ״אולי לאלי סיפרת״.
כשאלי ודינה עברו לחברון ואנחנו לשדמות מחולה, פחות התראינו, אבל המשכנו להיות מאוד מאוד מחוברים.
אליעזר וייל
