לפני רגע הייתי כל כך רחוק ובודד ופתאום הרגשתי אתכם.אני רוצה רק לברך אתכם שתהיו אתם, זה הכל וזה מספיק

ב״ה

מוצש״ק אור לד׳ תשרי תשמ״ח

לרעיתי תמתי ולאפרוחי היקרים,

גמר חתימה טובה, יהי רצון שתתחדש עלינו ועל כל ישראל שנה מתוקה ושמחה.

כשבאתי, ילדים מתוקים, להכין את השופר לתקיעות, ראיתי פתאום איזה משהו צבעוני מוזר מציץ מתוכו, וכשהוצאתי את זה ראיתי אתכם – כלומר כרטיסי הברכה שלכם. איזו הפתעה. וכל כך מחמם את הלב. ופתאום הייתם קרובים, קרובים – ממש איתי. לפני רגע הייתי כל כך רחוק ובודד ופתאום הרגשתי אתכם, ראיתי אתכם, שמעתי אתכם.

כמו שעשיתם נחת רוח לאביכם, כך בודאי תעשו נחת רוח לאבינו שבשמים. וכדאי הדבר, אחרי כל הטוב שהוא משפיע עלינו, שנשתדל שיהיה לו קצת נחת מאתנו.

על כל פנים, אני מתגעגע אליכם מאוד מאוד ומקוה שעד יום הכיפורים נתראה (זה לא כל כך בטוח).

אני רוצה רק לברך אתכם שתהיו אַתֶם, זה הכל וזה מספיק

דינתי היקרה,

כמובן שתקפו געגועי אליך ביותר, ובוודאי הסנטימנט הוא הדדי, כך אני מרגיש, בכל אופן.

הימים הראשונים של שנת השמחה עברו, ב״ה, בחדות ה׳ היא מעוזכם, (אם לא באכלו משמנים ושתו ממתקים) ונוכחתי שעל אף הקושי הטכני (מנין, בית כנסת וכו׳) הקב״ה משרה את שכינתו בעיצומו של יום, ומלכותו ניכרת בנעמה ונוראותה גם על גג בית סוהר של מחבלים צעירים.

אנחנו שוהים צפונית לאלון מורה ואפשר לראות, כמדומני, את שייך בלל. הנוף נפלא עד מאוד ובלילה אפל (זה עוזר עם זה ליל ר״ה), כאשר מתוצצים רבבות אלפי כוכבים, אפשר, אם מסתכלים היטב, לראות את עקבותיו של אבינו הראשון שעבר במקום זה (בלי ספק) בדרכו לשכם.

אפשר, ביחד אתו, להרהר על הבירה הדולקת, על כל הסבל והייסורים, על העצב והפחד, על הרוע והאיוולת, ויחד אתו לחוש את זרמי האור והחום של ההצצה האלוקית – יש בעל לבירה, אני בעל הבירה.

מה גדלו מעשיך ה׳ מה נעמו ומה מתקו. ומשהו מהאהבה העזה של האדם הגדול בענקים, מתנוצץ בלב ושוטפת בזרם אדיר את המשפחה, את העם, וגם אפילו את הנערים המסכנים שהם באמת לא ממש מחבלים (עדיין).

החבורה המשרתת כאן נחמדה מאוד – הם מתקוע, אלעזר (את זוכרת רפי בלום), הר גילה וקריית ארבע. זולוצקי שנסעתי אתו לכאן (ואיחר באיזו שעה + כפי שאת יודעת) הוא מזכיר חברה להגנת הטבע. נחמד מאוד. הצטרף לנסיעה עוד חבר מקריית ארבע, איש ר״ץ (גם רץ כל יום – בלי קשר). זלוצקי חילוני אבל ציוני, חומר לשיחה משולשת מעניינת.

השופר שבחרת בכל כך אהבה, לא אכזב וב״ה זכינו ל 200 קולות ברורות, צלולות וחזקות מאוד. אשרי העם יודעי תרועה. קראתי בהפטרת חנה (סימן טוב – סימנא מילתא) וכן בהפטרת שובה ישראל. ידעת שאני יודע לקרוא טעמי ההפטרה? גם אני לא.

אין לי כל כך אפשרות לבטא את המחשבות וההרגשות שעברו עלי משך שלושת הימים המופלאים הללו, משכם לחברון לירושלים. אשרנו מה טוב חלקנו דזכינן לדוכתא דמשה ואהרון לא זכו, ולתקופה שרב יוסף רק ייחל לחיות בה.

רק איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם – להקשיב לכונה הטובה בכל אדם, בכל קבוצה, בכל שיטה.

הדברים לא ניתנים לביטוי במילים. עוד כמה ימים, בע״ה, ואבטא את הדברים אחרת.

אני מקוה להגיע ערב יום הכיפורים הביתה לחופש של יומיים שלושה, אבל יש בעיות, וכרגיל בצבא, שום דבר לא בטוח. בינתיים אסתפק בגעגועים ואקוה שגם את (חלמתי עליך בליל שבת תשובה).

אפשר ללמוד כאן בשמירות (בדרך כלל) וחוץ מהעייפות ואי הסדר בזמנים, אני מנצל את השעות כהוגן.

האוכל כאן יוצא מן הכלל. קרפיונים צלויים, עוף וצ׳יפס, בשר, תפוחי אדמה מטוגנים וצ׳ולנט וכו׳ וכו׳. אני, מאז שבאתי אכלתי לחם, פלפל ירוק ותפוחים, וזאת מסיבה שאין עגבניות או מלפפונים, ענבים או שזיפים.

מבחינת עבודת ה׳ שבתפילה ותורה, אין טוב מתפריטי הנוכחי, וצריך לשקול לגבי השנים הבאות (נדבר על זה בהזדמנות), אבל מצד אחריות צבא ישראלי לחייליו שומרי תורתו, יש כאן לקוי חמור וחושבני שייש מקום למחות על זה, בצורה מכובדת, אך תקיפה.

אין לי, באופן אישי, שום תלונה או קפידא וכל מגמת פני אל עמל ימי הקודש הבאים עלינו לטובה, שבע״ה נתחזק לקבוע את רצונות הקדושים כיתד בעל ימוט בעומק אישיותינו. נביט על הכל בעין טובה וכל פחדי השווא יתנדפו ככל הרשעה כולה שכעשן תכלה.

כמעט 10:00 בלילה וב 1:15 אני יוצא לשמירה, על כן אסיים באין סוף חיבוקים ונשיקות.

בעלך האוהב.

אני

ב״ה

יום א׳, ד׳ תשרי צום גדליה

לאלי גמר חתימה טובה!!

איזו הפתעה בבוקר – חיכיתי עד בערך ל 1:00 בבוקר אמש לשמוע ממך, ולמרות שהקשר היה גרוע ושיחה של ממש אי אפשר היה לנהל, טוב מאוד היה לשמוע את קולך.

בטח מסקרן אותך לשמוע על ראש השנה אצלנו, (היינו בBMT בגבעת מרדכי, ישיבה לבחורים מאמריקה שסבא, הרב משה הורביץ, הקים ועמד בראשה) אז אתחיל בזה. בנסיבות העניין ולמרות החששות שלי, עבר ראש השנה בנעימות. כפי שכבר אמרתי לך, הפצצה של האירוע היה צבי. היה בו מן מתח של חג והרגשה של אחריות כנראה (בן בין הבנות).

פחדתי ביום הראשון שלא נקום בזמן (התפילה התחילה ב 6:50), אבל כבר ב 6:30 צבי היה לבוש ומוכן ללכת. הוא התפלל מאוד יפה וברצינות ואמר את כל המילים (לפי עדותו). בהפסקה, ב 10:00, הוא כבר היה עייף (ערב ראש השנה הוא הרי קם ב 4:30), אבל כנראה. זה כבר היה לו לאתגר, ואז מוסף הוא התפלל בכוונה (לפי עדותו) ולא יצא מהתפילה אפילו לרגע אחד, אפילו בזמן דברי התורה שהיו באנגלית.

התפילה היתה די יפה – בעל שחרית היה אדם כל כך מרשים בדרך התפילה, וקולו צלול ויפה ופשוט – אני נהנתי מאוד מאוד. ואותו אדם קרא בתורה נפלא ממש – התענגתי כמו שאני נהנית מאיזה זקן אחד ב״ישראל הצעיר״ (בית כנסת בקרית משה). פה היה סגנון אחר, קול חזני קצת ויפה – מעולם לא שמעתי קריאה כל כך יפה וצלולה (אפילו מ״מרכז״).

מוסף היה ר׳ פדר, עם ה״מרשים״ שלו – כבר התכוננתי לזה. דווקא שחרית היה יותר יפה. אני לעצמי התפללתי ככה ככה. ״הברקות״ לא באו לי, את ה״נושא״ שלי כנראה הדחקתי, כי זה לא בדיוק מתאים לראש השנה (כללי), אולי זאת לא הדחקה, אלא התעלות – הייתי רוצה כך להאמין. אבל תקיעות השופר בכל אופן חודר (לא כמו התקיעות שלך – אפילו בת שבע העירה שאין כמו שלך).

שאר הבנות היו בסדר, לא במיוחד השתתפו בתפילה, נחמה קצת, חוץ מבת שבע שהיתה כל הזמן, אבל לא הפריעו – ולשופר הגיעו.

ביום הראשון, אחרי הסעודה (שלא ארבה בנושא על מנת לא לגרות) עלינו לבית וגן לתשליך, ועד שחזרנו, נשאר עוד חצי שעה עד למעריב (מנחה התפללנו סמוך למוסף, וכך גמרנו בסביבות 2:30). אמא שלי גם נהנתה, כי חלק מהמנגינות היו מטבע הדברים – אמריקאיות, והזכירה לה זמנים שעברו והיא יכלה להשתתף.

בכל ארוחה היתה דבר תורה, בדרך כלל באנגלית, אתה כבר מכיר את הסגנון, אז אמא הבינה והילדים לא. אני לפעמים מאוד נהניתי ולפעמים לא. סבא היה מאוד טרוד בעניינים קטנים סביב הבחורים (יצאו לפני סוף הארוחה, אחרו לתפילה, לא אספו צלחות וכו׳)

וגם הרעש בחדר האוכל מנע ממני להתייחס במיוחד, או ספציפי לילדים שלנו, או לספר להם. הם די השתוללו ושחקו עם בנות משפחת אייזנר, וצבי (שלא נשאר לו הרבה זמן בגלל כל התפילות וכו׳) התחבר עם כמה בחורים (טובים) מ BMT וגם עם בני אורחים.

יום השני היה די כמו יום א׳, והמעבר לשבת, למרות שחיצוני לא השתנה הרבה, היה מאוד מורגש איכשהו. ביום שבת, אחרי התפילה, צבי אמר ״אנעים זמירות״ – פלאי פלאים – צלול, בבטחון ואפילו בקול יפה. הוא ממש הלך מחיל אל חיל, מצוה גוררת מצוה – הבא ל___ מסייעין לו. ולא היה שמח יותר ממנו – ממש קורן.

אחרי הסעודה בשבת, התארגנה טיול למלון הולילנד לראות את הדגם של בית שני עם הסבר (באנגלית – טוב לאמא) מזג האוויר היה נפלא והיה מאוד נעים.

אני צריכה להפסיק עכשיו כי הגיעה תלמידה. אני מקווה שאוכל להוסיף עוד אחר כך, אבל אם לא, אז גמר חתימה טובה ועוד הרבה דברים שאי אפשר לכתוב אותם...

להתראות ביום ג׳?!?!

דינה

שלום! יש לי עוד 2 דקות עד שתבוא עוד תלמידה, מאוד כואב לי הראש ואני שוקלת אם לשבור את הצום (דחוי, וכו׳), אבל מצד שני, עשרת ימי תשובה...

התקשרתי לאגד ואמרו שהאוטובוס האחרון מירושלים לקריה ביום שישי הוא ב 2:00, מאלון מורה יש ב7:00 בבוקר (עכשיו אני חושבת שיש אוטובוסים מעפולה שעוברים דרך שכם, לא?)

עוד משהו טכני (כיון שיש דואר שיביא לך עד מחר): בבית הספר חילקו לכולם פתק עם פעילויות לחופש סוכות. כל הפעילויות יחד 4 ש״ח. נחמה מתחננת – היא מאוד רוצה להשתתף. אמרתי לה שלחלק, בוודאי אנחנו נעשה דברים ביחד בחג והיא לא תוכל להשתתף בפעילות פה. היא אומרת שבסדר, אבל היא רוצה להשתתף לפחות בחלק (שלפני החג). הפעילות, הרוב זה Junk, אבל לא רציתי לאכזב אותה ואמרתי שאשאל אותך. מה דעתך? אולי ניתן לה ואז פשוט נפנצ׳ר? בכל אופן תגיד לי מה דעתך.

כל כך הייתי רוצה לשוחח אתך בפנים אל פנים ולהחליף רשמים מהחג ומ 10 ימי תשובה ויום הכיפורים, לארגן את המחשבות ואת המעשים. תמיד אתה מאוד עוזר לי בזה, והשנה כזה חלל ריק.

ועוד שבוע של בדיקות ורופא וכו׳ מחכה לי – קשה!! מדדתי לי לחץ דם – זה כל כך קופץ ותמיד גבוהה. הכי נמוך היה 150/45, בטח אצלך זה היה 140/90, גבוהה היה 170/110.

איך כל זה נכנס לתמונה הכללית? איך משתחררים מזה? והבליטות, וכו׳, וכו׳.

קצת היה לי הברקה בראש השנה, לא הברקה, אלא תחושה אמיתית, אולי במקום להילחם בזה כל הזמן, או להסיח את הדעת במחשבות צדדיות אחרות, אפשר להדבק בטוב, בהתקדמות. בזכות צבי, אני כל כך התפעלתי ממנו ומהמהלך שהוא נמצא בו (אפילו אם זה רק ליומיים, הוא חש סיפוק של עצמאות, הצלחה, הרגשה פנימית של יוצלח וסיפוק) זה כל כך אמיתי וגם משמח – לא דמיונות ובהלות. הוא עזר לי לצאת (אני לא כל כך שקועה עמוק בפנים, אבל זה מפריע לי). טוב- התלמידה הגיע

להתראות

כל הזמן מתקשרים לאלפורוביץ ואין תשובה. אני כל כך אתאכזב אם לא אוכל לשלוח את המכתב. עכשיו השעה 8:20 בלילה – רצוף מ20:00 מתקשרים אליו ואין שום תשובה. שכנים אומרים שאין אף אחד בבית אצלם ושהמשפחה היו בירושלים לחג. אולי הוא נסע רק לירושלים ולא יגיע לקריה? יש לי אוטובוס בעוד 5 דקות ואחר כך רק ב 10:00. אולי יש טעות? טוב, אמשיך לנסות.

להתראות,

באהבה

דינה

מכתב מצבי

לאבא היקר! איך אתה מרגיש? מה עשית בראש השנה? האם אתה רוצה לדעת איך בילו משפחת ניימן? גם אם אתה רוצה וגם אם לא, אני מספר.

כך זה מתחיל: טובי שוכבת בבית וריבה ירדה עם עדינה ואדרת במדרגות כדי ללכת לבית הכנסת, ובאמצע המדרגות ריבה נפלה, ואז, מהר עדינה קראה לבעלה, הלל, שהוא רופא, ואדרת עלתה להביא מים.

בקיצור שניים במיטה בראש השנה, אז עדינה ואדרת הלכו לבד להתפלל ובאמצע התפילה עדינה התאלפה, ואחר כך היא מצאה אותה שלישית במיטה. טובי, ריבה ועדינה. הלל רץ לטפל בעדינה.

בקיצור, כך הם בילו את ראש השנה. ואז הגיע בעל תוקע, והוא אמר: ״ציפיתי לאחת, שזה טובי, והנה שלושה, טובי, ריבה, עדינה.

לאבא מילואים נעימים. היה כיף בראש השנה. היינו בדגם בית שני, זה מקסים. אתה משתעמם?

צבי אהרון

מכתב משולמית

לאבא, שלום לך אבא, האם אתה מרוצה שם? מתי אתה חוזר? קרה משהו? אני מתגעגעת אליך. שולמית

לאבא, שיהיה לך טוב שמה ושאף פעם לא יהרגו אותך ואף פעם לא תהרוג את האחרים וכשיהיה עוד פעם ראש השנה תוכל לבוא.