נראה לי שהוריי תמיד דחפו אותי. לפעמים אפילו יותר מהר ממה שאני התעוררתי. המוטו בבית, בצורה סמויה, היה - עצמאות, אחריות. ההחלטה שלי, המפתיעה מבחינתם, לעלות לארץ וללמוד, לנסוע אל מעבר לים (אז לא היה קשר Email וגם טלפון היה רק פעמיים כל השנה וכו׳), ועוד לתרבות אחרת, ועוד למשהו שמריח דתיות - ומה זה בכלל?! וציונות – מה הקשר לכל זה...?
הם קיבלו והקלו על החלטתי, כי כאמור הם דגלו בעצמאות, אך אני זוכרת היטב את תמונת הפרידה, הם עמדו ביחד ונופפו לי לשלום בעלותי לאוטובוס המוביל למטוס ואני בוכה בוכה, כי גם הפרידה עצמה, וגם חשבתי איך בטח קשה להם להיפרד ממני (!!)
חשתי שהם, מצד אחד שולחים אותי לגורלי שאני בחרתי בו, אך שהוא מבחינתי בלתי נודע לחלוטין, ומצד שני, בתור הצעירה בבית, עזיבתי משאירה אותם ״ללא ילדים״ ומרוקנים, אבל הם ממש ממש לא הכבידו עלי, רק אני הכבדתי על עצמי בדמיון, להפך – כל השנה קבלתי מהם את הרושם שהם כעת יכולים להשתחרר מ״כבלי סדרי הבית״, כל יום כמעט אכלו במסעדה, אמא הלכה ללמוד ציור, תכננו טיולים ובכלל לא ״מתו״ מזה שלא הייתי.
