זכיתי להכיר את דינה הי"ד, כמדריכה באולפנה בקרית ארבע.
באותה שנה דינה עבדה על התזה שלה לתואר שני, ואנחנו, המדריכות היינו קבוצת הניסוי שלה בסדנת מוסיקה מיוחדת ומעוררת מחשבה.
הסדנה היתה בעצם סדרת מפגשים, שבראשיתם הושמעו לנו קטעי נגינה בסגנונות שונים, ואנו היינו אמורים להעלות על הכתב את התחושות שהן העלו בנו.
בחיוך סרבה לגלות לנו במה עוסק, בעצם, המחקר שלה. באומרה כי זה יטה את תוצאות המחקר. אך היא הבטיחה לנו שבסיומו נקבל בחזרה את המחברות שכתבנו והעתק מהמחקר שהיא כותבת. למרבה הכאב, היא לא הספיקה לעשות זאת.
אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שראיתי אישה שכולה תורה, אך החול יושב כחלק ממנה בצורה כל כך בריאה ושלמה.
כשבאתי, כבחורה צעירה, להתייעץ איתה באיזה עניין היושב בדיוק על נקודת התפר הזו, דינה ידעה לתת את המענה הנכון, שמתיישב הן עם דרישות ההלכה, והן עם דרישות הנפש. יצאתי ממנה עם תחושה שהתורה אכן תורת חיים היא.
מאוד עצוב לי אישית שלא השכלתי לנצל את הקשר שלי איתה כשעוד יכולתי, אך דמותה, והבריאות הנפשית שהקרינה, עדיין מלוות אותי וצצות מדי פעם.
שרה קנדל אגל-טל
