כאשר נפגשתי לראשונה עם אשתי, היינו מטיילים יחד בלילות ברחובות ירושלים. אני אוהב מאוד לטייל בלילה, ועל כן הייתי מלווה אותה בשמחה בתום כל פגישה עד למקום מגוריה. כאשר היינו מגיעים, היינו מסתובבים על עקבינו והיא הייתה מלווה אותי בחזרה לישיבה שבה למדתי, וכך חוזר חלילה עד שהיה מפציע השחר.
ימים ספורים לאחר חתונתנו, פניתי לאשתי ואמרתי לה - "לילה קיצי יפה ונעים בחוץ, אולי נצא יחד לטייל בחוץ? ".
"לטייל בחוץ?!", היא ענתה לי, "אני שונאת לטייל בחוץ". "מה זאת אומרת", שאלתי אותה, "אז מדוע לא אמרת לי ?", והיא עונה - "לא שאלת...".
אך לא רק אני הופתעתי.
בשבת הראשונה לאחר החתונה כאשר היינו שנינו לבדנו, הבאנו זמירונים והתחלתי לשיר את זמירות השבת - ואשתי פרצה בבכי קורע לב. מה קרה? אשתי היא מוזיקלית מאוד, אוהבת שירה ויודעת להבחין בכל זיוף, גם הקטן ביותר. ואני, עם קולי הצרוד, התגליתי כרחוק מאוד מחלום הנישואין שלה.
מתוך ״צור לוצבתם״
הרב אלי הורביץ
