הייתי מאלו שמתקשות לקום בבוקר ותמיד תמיד מפספסת את השעתיים שלוש הראשונות.
דינה הרכה והמכילה התקשתה לנזוף בי ולהעמיד אותי על מקומי.
מה גם שהיא שיתפה אותי בעובדה שגם היא עצמה הייתה מתאמצת לא פעם להגיע בזמן בבוקר
(כי כידוע נפשם של אומנים כמו דינה עפה גבוה בלילות ואלו השעות היפות ליצירה והשראה)
תקופה מסוימת דינה החליטה שלמען החינוך שלי היא מתעקשת איתי על ההגעה בזמן וזו הייתה תקופה מצחיקה שבה שתינו היינו נפגשות בדקה ה-90, שניות ספורות לפני 8 בבוקר, בשביל הצר שמתחת לבניין 31.
דינה הגיעה מלמטה, והיינו שתינו מתנשפות ורצות כדי להספיק ולהגיע בזמן ומסתירות חיוך של הכרה וידיעת המאמץ וההתגברות ״בשם החינוך״ שצפון ומשותף רק לנו...
זכיתי להכיר את דינה (וגם את הרב אלי) מהרבה פנים:
לראשונה - כאמא של נחמה שהייתה המדריכה ב״אריאל״
בהמשך - בתור המורה שלי למוסיקה במגמה ולפסנתר באופן אישי
בסוף בסוף - זכיתי שדינה הייתה המחנכת שלי בי״א- י״ב .
ורדית זלינגר
