קטעים מהיומן - גיל 18
בחרת לתת לי ללכת לישראל ואני מודה לך על זה. זה נשמע כל-כך מטופש, אבל תן לי להסביר. אמרתי את זה כאן ואני אגיד את זה שוב מיליון פעמים, אני ילדה בת מזל ואני מודה לך. כל-כך הרבה אנשים בגילי היו נותנים הכל כדי לנסוע לישראל והם לעולם לא יוכלו ללכת, ואני הולכת, אי״ה.
להסתכל על כל האנשים, כל היהודים, כל המשפחה שלי... קדמונים שחיו ומתו לפני שהספיקו לצעוד צעד אחד לארץ ישראל, אפילו רק כדי להציץ על הארץ ההיא, וזאת אני שהולכת. למה אני? אני לא מבינה בכלל למה אני? כל מה שאני יכולה לומר בשלב הזה זה תודה רבה ה׳, מנהיג, אדון, מלך. אורי ישעי. מודה אני לפניך מלך חי וקיים.
אני עדיין לא מאמינה שאני כותבת את זה. זה נראה לא אמיתי. אני נוסעת לארץ ישראל?! אחרי התפילה היום פרצתי בבכי וכשראיתי את החברות בכיתי עוד יותר.
יומני היקר, איך אני יכולה להגיד? זה מטורף. אני נוסעת לארץ ישראל בעוד 3 ימים!! כשאני כותבת את זה, זה אפילו יותר מפחיד מאשר בחיים האמיתיים. אני פשוט לא יכולה לתאר במילים בלבד את כל מה שאני מרגישה בתוכי. זה עשוי להיות אחד הימים הנפלאים והבלתי נשכחים בחיי.
הפרידות גרמו לי עצב ודמעות. אמא הכינה את ארוחת השבת האהובה עלי, אבא עשה קידוש וכולנו ישבנו ושתינו מהגביע של יסול ואכלנו חלה ושרנו זמירות שבת ואז יצאתי ושרתי שעות על האוטו, כמו שאני תמיד עושה, רציתי לקבל את ההרגשה האמיתית של לנסוע לארץ ישראל ושרתי כל שיר שזכרתי.
