הכרתי את דבי כשמשפחתי עברה לגור בוושינגטון. הייתי בכיתה ז׳ ודבי שהייתה ילדה תמירה, יפה, מלאת חיים ונדיבת לב - קיבלה אותי, הילדה החדשה, בחום ובאהבה.
החברות בינינו התפתחה באופן טבעי, איכשהו בלי לשים לב הפכנו לידידות בלב ובנפש. כבר אז בלטו תכונות האופי שלה כמנהיגה שקטה החותרת לאמת. דבי הייתה גם יצירתית מאוד ותלמידה מצטיינת, אבל יותר מכל ניכרה בה התכונה של האכפתיות מהזולת וההשתתפות שלה בשמחת כל אחד, או להבדיל בצרת כל אחד.
עברנו יחד מילדות לנערות ונהנינו מכל רגע. קשרי החברות שלנו התהדקו, אך בהמשך, היו שלוש שנים לא קלות שהאוקיינוס הפריד ביננו, כשמשפחתי עברה לארץ ודבי נשארה בוושינגטון.
אחרי שאני ומשפחתי עברנו להתגורר בישראל, אני ודבי התכתבנו תדיר והתחלקנו בחוויות המאוד שונות שלנו, כאשר ברקע המכתבים מהדהד הרצון הגדול של דבי להגיע לארץ. כמה היא חששה שלא תתקבל למכללה, כיוון שהרקע התורני שלה לא היה מספיק חזק, וכמה היא שמחה להגיע ולהיות כאן.
בקיץ לפני שהיא ואחי אלי התארסו, באתי לארצות הברית וביליתי עם דבי מספר שבועות בבית הוריה בסילבר ספרינג, מרילנד. מכיוון שלא יכולנו לאכול את האוכל של הוריה, מבחינה כשרותית, היינו צריכים להיות בקיאות בהלכות כשרות. רצינו להכין סטייק, לכן הזמנו בשר מקצב שידענו שהבשר אצלו הוא כשר למהדרין, אבל... לא ידענו שהוא לא מכשיר את הבשר, אלא אם מזמינים בשר מוכשר.
לפני שבישלנו, יצאנו לחנות וקנינו כמה קופסאות של מלח גס, הפשלנו שרוולים וניגשנו למלאכה. שפכנו קופסא אחת והיינו באמצע לפזר אותו על הבשר ואז אנחנו שומעות מאחורינו מישהו מתגלגל מצחוק... זה היה אבא של דבי, הוא אמר: ״אתם באמת לא יודעות איך להכשיר בשר, בואו אלמד אתכן, ובאמת כך היה״.
