בוקר טוב אלי, יש פה כמה פרחים כחולים תלויים על גפן – מעניין איך קוראים להם. הרגע שאלתי את דב ביגון איך קוראים להם והוא אמר ״לא יודע״ - זה שם טיפשי לפרח, אבל שוב, כך גם ״אוזני הדב״ או מה שלא יהיה.
אתה חושב שאני חסרת תקווה? פרפר! אני מתגעגעת אליך, אלי, הגיע הזמן ללכת. ביי. עכשיו גיליתי, קוראים להם ״חלמית גדולה״.
טובי בדיוק מדברת על איך היא מכינה 3 כיפות לבנות לאחים שלה לבר המצווה של דוד. שאלתי אותה למה היא לא מכינה אחת בשבילך והיא אמרה ש״לא בא לי לעשות כיפה שלמה למישהו שלא יחבוש אותה״. אבל אתה כן! אני יכולה בבקשה?
קראתי עכשיו את הספר ״מלכוד 22״, קראת אותו? עצרנו בשום מקום, לכאורה, וטיפסנו על הר גבוה - אתה תראה, אני אהיה טובה כשאחזור! - ופתאום זה היה מהמם - כל כך מהמם שאפשר לראות מושלם והכל במבט אחד - הרים, עצים, חול, דשא, שדות, סלעים, חום וירוק ולבן ואפילו פרחוני.
היי אלי, אני רואה את ירדן בפעם הראשונה! כל העניין הזה לא נראה אמיתי. ואו זה יפה להפליא (אם רק היה לי את המסרטה של אמא שלי). הרגע ירדנו במחולה – התיישבות נח״ל, הכל פה מבודד ויפה – בהתחלה חשבתי שיהיה נהדר לגור פה, אבל אחר כך הראו לנו את המקלט, ואז סיפרו לנו שהחום פה לפעמים עולה עד 54° - אז... ככל שאני חושבת על זה, אני יותר אוהבת את ירושלים.
אלי, הו אלי, הו וואו אתה... נרדמתי (מעל מלכוד 22) ואז…..התעוררתי לראות...טבריה והכנרת. אוי, אני לא יכולה לתאר את זה ...בשנייה הזו חזרתי מטיפוס למעלה ולמטה של הארבל. איך אני יכולה להגיד לך? זה היה חווייתי מאוד. בעודנו מטפסים, המדריך רצה שנרגיש באמת את האדמה ועשו לנו תרגיל שהיינו צריכות לרוץ בשדות ולפתע לשכב בדשא ובפרחים והקוצים ולחשוב – על רבונו של עולם. חשבתי על דבר נוסף, מלבד רבונו של עולם, חשבתי על כמה שאני שמחה.
אלי, האם נוכל בבקשה, בבקשה, לחיות על ראש הארבל? לשכוח מהוראה, חקלאות, שכנים, קהילה, כפר, אפילו מירושלים, בבקשה? (התחלנו לזוז מצטערת על הכתיבה הזו).
הלכנו בדרך המסוכנת הזו, ואו איזה יופי! מירה כל כך מדוכאת - היא מתגעגעת לג׳ואל. אני אעצור עכשיו כדי לעודד אותה או משהו. הרגע שאלתי את טובי והיא אמרה שנלך לחולתה מחר ואתה תהיה שם אולי, אז נתראה מחר. אני אוכל לתת לך את המכתב באופן אישי. זה מוזר - זו הפעם הראשונה בשבועיים וחצי שאני לא רואה אותך יום שלם. אני משתגעת. אולי אני לא אתן לך את זה - אני אשמור את זה לתיעוד של רגשות מהטיול שלי.
חזרנו עכשיו מחוף הכנרת, עשינו שם קומזיץ ושרנו. כל כך יפה כאן, אלי, ממש נחמד. עכשיו למחרת - השעה 4:30 בבוקר - אתה צריך להיות גאה, או לפחות בהלם. אני מרגישה כאילו אני ערה כבר עידנים. יכולנו אני ואתה לראות את הזריחה מעל הכנרת - איזו עיר מהממת טבריה.
אלי - זה יותר מאוחר עכשיו עברנו את חולתה. כל כך יפה כאן - אתה יודע. רק רציתי להגיד לך שאני מחייכת כל הזמן כי זה כל כך יפה כאן. הו, אני חייבת להסתכל מהחלון ולהטביע את זה בראש ובגלגלי העיניים שלי לנצח!
היום עלינו לתל חי וקרית שמונה ואחרי מפל התנור, טיילנו בתל דן. אני חושבת שאני רוצה לגור שם. טיפסנו עליה לא קלה לחרמון. זה היה נפלא! רקדנו על הפסגה וזה היה כל כך מוזר, לא היה אוויר ואחרי ריקוד אחד הפסקנו - הריאות שלי נעצרו. אלי, אני מצטערת שזה מכתב טיפשי, טריוויאלי וגם לא קריא - פשוט קראתי חלקים ממנו, אני ממש מצטערת. שייקספיר אני לא, אבל לפחות אני אני!
עבר יום – היום היינו בתל פאחר, ראינו ושמענו על המסירות נפש. צפינו בשקיעה - הבנו את יום הזיכרון - וכמו שאמרה אחת הבנות בשקיעה, ה׳ הדליק לפיד בשמיים ליום הזיכרון. כל כך קשה להבין - אני כל כך עצובה עכשיו. כל כך הצטערתי שלא יכולנו לבוא לחולתה - עברנו כל כך הרבה צרות בשביל לנסות להגיע לשם, אבל אין לך מושג כמה נהדר היה לשמוע אותך.
הטיול הזה מדהים. אני לא מתארת את זה טוב. אני אוהבת ללכת לטיולים ואני אוהבת לטפס וללכת ואני אוהבת לשיר ואני אוהבת לישון בחוץ (מה שאנחנו לא) ואני אוהבת לצייר את הנוף המדהים הזה ואני אוהבת להכיר את הארץ שלנו ואני שונאת לא להיות איתך. אני כל כך מחכה לכל המקומות שנחזור אליהם, אני ובעלי.
עשיתי רשימה של דברים לעשות ומקומות לגור בהם. כלומר, לגור בארבל, לגור בטבריה, להכין קמח בתל דן, להיות מדריכת טיולים, לגור בראש פינה, לבלות כל ערב בצפייה בשקיעה מעל תל פאחר ולצאת למפל התנור בכל סוף שבוע. זה הכל. אני מתגעגעת אליך. משתגעת. ביי.
אלי אני חוטפת התקף לב. אני מתה - אה, אני כל כך מצטערת - באמת. איבדתי את 2 הדפים הראשונים של המכתב הזה, אני לא מוצאת אותם בשום מקום - אני כל כך מצטערת. אני כמעט בוכה עכשיו - חיפשתי בכל מקום ומיה כל כך עוזרת, רק שהם לא כאן. אני רוצה לראות אותך, אלי.
אנחנו בדיוק עוזבים את עכו, שם עברנו דרך הכלא והמוזיאון - כל כך מרגש להיות שם ביום הזיכרון - הרבה דברים שחשבתי עליהם. הלוואי שיכולתי למצוא את המכתב הזה. כעת זה ערב יום העצמאות ולכל עיר שאנו חולפים בה יש חגיגה משלה. אנחנו בחדרה עכשיו.. אני לא יודעת למה אני כותבת לך את כל הפרטים הטריוויאליים האלה - זה פשוט כי אני שונאת לסיים את המכתב. אולי אני צריכה לעשות משהו סמלי, כמו שעכשיו אין התחלה למכתב הזה, אולי הוא גם לא צריך להסתיים, אבל לא, אני אסיים עכשיו.
בעוד שעתיים, בערך, אני אראה אותך ועד אז אני אחשוב עליך. חג שמח אלי!
אני אוהבת אותך
דבי
