לפני הרבה שנים, בערב פסח, בדיוק החלטנו לשפץ את המטבח וחברה משותפת סיפרה לי שאצל הורביץ בדיוק בנו מטבח ודינה בוודאי תסכים להסביר ולעזור. זה היה לי לא נעים להפריע לה בהכנות לפסח, אבל בסוף יצרתי איתה קשר.
כמובן שדינה הזמינה אותי אליה הביתה לראות והראתה לי במאור פנים את המטבח. מאז את המטבח אני לא זוכרת, אבל מאוד התרשמתי מאיך שדינה נראתה, היא לבשה סינר והיתה באמצע עבודה, היא לא עשתה שום התגששות לקראת האורחת הזרה.
מאוד התרשמתי מהצורה שדינה, תוך כדי השיחה איתי, דיברה עם נחמה הקטנה שבאה להתייעץ מה לעשות עם צעצוע בזמן הנקיוות לפסח. דינה דיברה איתה בהבנה ובצער על פרידה מהצעצוע וסייעה לה להחליט מה הדבר הנכון לעשות. נשאר אצלי הרושם הזה.
אחרי הרבה שנים נפגשנו שוב כמורות באולפנה והקשר התהדק לקראת החתונה של נחמה, גם אנחנו בדיוק עמדנו לחתן את בננו ודנתי עם דינה על מה ואיך מתארגנים שהחתונה תהיה מכובדת אבל צנועה.
הגישה של דינה והנכונות שלה לשתף במחשבות שלה ובניסיון החיים שלה בפתיחות מאוד מאוד גדולה היו מאוד נעימים לי ומאוד מרגיעים למי שעומדת בפעם הראשונה מול דבר כזה.
בשנה האחרונה שלה היינו נוסעות יחד בימי רביעי לירושלים, דינה לימדה במכללה הוראת אומנות. כשחיכיתי לה ונשמתי כבר פרחה ולא ידעתי איך נספיק להגיע לשיעור של שמונה וחצי בבוקר, דינה תמיד הגיעה בשנייה האחרונה, אבל הגיעה.
בזמן הנסיעה היה לנו הרבה שיחות נחמדות ביננו, באחת השיחות סיפרתי לה על התלבטויות שלנו לקראת הגעתה של חמותי. דינה סיפרה לי על הרקע שלה ועל המשפחה שלה. יש דברים דומים וגם דברים מאוד שונים בעניין של איך לארח בן משפחה שלא מבין בכלל, לא רק את השפה, אלא גם את חוקי המשחק פה. דיברנו על ההתלבטות איך לארח ולדאוג לאווירה חביבה, נעימה מכובדת ואיך לעשות את זה שלא תהיה חוויה מעיקה ומציקה.
ביום רביעי שלפני החתונה של צבי, בנם, דינה אמרה לי ״רותי, היום אנחנו לא יכולות לדבר״
שאלתי אותה ״מה קרה? את בתענית דיבור?״
דינה השיבה ״לא, הרבנית לבנון שלחה לי קלטת על יחסים בין מחותנים לזוגות הצעירים״
למרות שיש לה כבר ניסיון משתי בנות שהיא כבר חיתנה, דינה היתה ממש כמו תלמידה שלמדה את הנושא, זה היה עבורה מאוד משמעותי וחשוב. היא אמרה לי ״תיראי בנות זה לא כמו בן ולקבל כלה זה לא כמו לקבל חתן וגם הם יגורו יחסית קרוב״ היא אמרה ״צריך ללמוד איך להיות חמות״.
דינה היתה צריכה להשקיעה בזה גם את ההכנה הרגשית וגם להבין ולקלוט ככל האפשר את חוקי המשחק.
בסמסטר השני כבר לא הייתי צריכה להגיע באותן שעות בבוקר, אז הודעתי לדינה שלא ניסע יחד.
בימי ראשון דינה לימדה (מוסיקה) באולפנה ושלשה שבועות לפני הרצח נפגשנו בחדר מורים בסוף היום, כששתינו כבר היינו מאוד מאוד עייפות ופתאום איזה מין חיוך כזה מאוד מאיר פנים ודינה אומרת לי ״רותי, זה לא אותו דבר״
לא הבנתי על מה היא מדברת ושאלתי אותה ״מה לא אותו דבר?״
״הנסיעה לירושלים זה לא אותו דבר כשאת לא נמצאת״
קמנו והתחבקנו ונשארנו עם ה״לא אותו דבר״ עם החיבוק והחיוך.
