מה כבר יכלו ההודים העיוורים האלה להגיד על הפיל ההוא? שהוא קשה כשנהב? שהוא קר? שהוא חם?
ומה אנחנו העברים (העיוורים!) יכולים להגיד על עמנו, על דורנו?
שהוא מלא שאיפה והשתוקקות למעלה למעלה ועוד קצת.
שאצלו, להצליח זה להרוויח.
שהוא כולו מוסר ואחווה והרעות מעל הכול.
שהוא מפולג ומקוטב, ושונא, וכועס, וקוצף.
שהוא משפחה אחת - ממש. שהוא משפחה הרוסה – ממש.
שהוא צעיר תוסס ואידיאליסטי. ו"כאן נולדתי", בארצנו הקטנטונת, הארץ החמה, היפה.
שציניקן עייף ויבש כמוהו לא נברא – וגם "בלונדון לא מחכים לו", רק שם הייאוש נוח יותר.
שעם הנצח אנחנו, אבל זמננו תם.
דור עם ממד היסטורי ומטה-היסטורי, עד לעדכון החדשות.
דור מתנער, מתעורר, מחפש חופש ועצמאות, וגם את ה"פוזה " האותנטית האחרונה.
"אל נא תעקור נטוע", או – "אל תלחשו תפילה". "להיות עם חופשי בארצנו" (ברטט), או שמא: "אל תקרא לי עם, אל תקרא לי עם, אל תקרא לי עם" (בהיסטריה).
דור שאוהב לאהוב ואוהב לצחוק ואוהב לחיות. ואימת המוות וטירוף השכול לא פוסקים לרגע.
ואולי אין כאן דור. רק אלפי רסיסים.
אלף אלפי נרטיבים בודדים של אנשים, סיעות, קהילות, עדות,
שנפגשים, מתנגשים, מצטלבים, מתמזגים.
ואולי יש כאן דור ועם.
דור של הפכים ותהפוכות.
דור של תחייה, שהייאוש והאמונה משמשים בו בערבוביה.
עם נברא שקם ונופל ומקלל וצוהל ומהלל י-ה.
יהלום אחד עם אלף אלפי פנים נוצצים, מאירים, שקופים. וכל אחד עם הסיפור שלו, וכל אחד עם סיפור מלא.
ואנחנו?
אנחנו נברר את הפן שלנו, של בית מדרשנו.
וכל אחד ואחד מאיתנו יברר את הפן שלו בתוך כך ומתוך כך.
ודרך האספקלריא המאירה, השקופה הזאת נצפה בכל הפנים כולם. ונשכיל ונקשיב להרמוניות הבוקעות ועולות מתהום התוהו – לפי מידתנו.
ואיזה יתרון נצפה בפן שלנו? ולמה נבחר בו?
כי הוא יונק כולו מעולם קיים, מ"חוכמת הקודש הפועלת ", היוצרת.
כי הוא חמדה גנוזה בטרם הרים יולדו, ולעד תתחדש ותקיים ותחיה.
אבל שבעים פנים לתורה, ולמה נבחר דווקא בו?
כי הוא שלנו.
כי לא מקרה הוא. ולא כפויי טובה אנחנו,
על שזכינו להיפגש להיות מוארים ולהתבשם מתורת הראי"ה זצ"ל. על שזכינו להקשיב ולהפנים ולהתחיות מתורת הרצי"ה זצ"ל.
ודרך הצינור האחד - הכפול הזה מתגלגלת, משתלשלת אלינו שמועת סיני. מן השמים. מפי הגבורה.
והיא מתגלה אלינו כנשמת עם ונשמת ארץ ונשמת דור ודורות,
והיא מתגלה אלינו כתורת הגאולה, ויותר מזה: כתורה הגואלת.
שבעים פנים לתורה, ולמה נבחר דווקא בו? כי הוא שלנו.
אם תרצה: הנרטיב שלנו
או הזכות שלנו
או האחריות שלנו.
"כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים" (ברכות נ ע"ב).
"בכלל זה, והיסוד לזה, הוא שיהיו דבריו נשמעים לו לעצמו"
(הרצי"ה זצ"ל, אור לנתיבתי עמ׳ כה)
מתוך יראת ד' טהורה יתחדשו בנו העוז והאומץ לחיות את תורתנו עד תום, ודברינו יהיו נשמעים לעצמנו, וכפי אותה מידה, יהיו דברינו נשמעים גם לאחרים.
מתוך ״מלחמת התרבות״
הרב אלי הורביץ
