שכם לובשת חג. לאורך שדרותיה הנאות מתקבצים עשרות נערים ונערות לחזות בשיירה העושה את דרכה באיטיות ברחובות העיר. פניהם שופעות נחת ובדיחות הדעת. פה ושם מתפרץ צחוק מתגלגל, עסיסי.
המרפסות גדושות אדם, אמהות וילדיהם, זקנים וזקנות וכולם מחויכים. פה אמא מרימה את תינוקה ומצביעה, שם נער מרים את אצבעותיו באות V – ניצחון. כן תחושת הניצחון ממלאת כל לב. אללה הוא אכבר
על מה תשמחי בת ישמעאל? למה תעלזי בראש מורם? האם על שושנה צחורה הנקטפת ללא עת? על בת ישראל רכה וענוגה המתבוססת בדמיה ודמים בדמים נגעו. האם שפך האדם מסעיר כה את לבבותיכם הערלות, תאוות דם?
ואת בת ציון, על מה תאבלי? על מה תורידי כנחל דמעה? האם על תרצה היקרה, פרח תום, המתבוססת בדמיה? היא שלא איותה רע ולא הגתה זדון? על זרם חיים עדינים, טובים הנקטעים ביד אכזרית? קרבן ציבור המועלית על מזבח ארץ אפרים. בתנו היא, בת כולנו הטמונה בין רגבי האדמה היפה, הקשה.
או אולי, בת ערב, אולי ראית שר צבאנו מלמד זכות על כפר הפורעים ומחפש אשם בצעירי ישראל המטיילים לתומם (עד שרק בסוגריים ובקושי הודה שגם הפורעים לא נהגו כשורה). ונתעודדתם, ללא ספק, כששודר ברחבי תבל שגיבורי ביתא הדפו מתקפת מתנחלים שבאו לערוך טבח ביישוב ערבי שקט ושלו (כך ב BBC ואסמכתה להם בסגנון רמטכ״לינו). או שמא גאה לבכם כששמעתם שהושווה המאבק נגד ילדיכם המתפרעים, למאבק של צה״ל נגד כוחות סוריים ומחבלים מאורגנים וחמושים בלבנון.
ואת, בת ציון, שפכי כמים לבך כשיופיע גיבור ישראל כגבר נדהם ויתהלך אין אונים מול צרחות ילדים. ועוד, חרקי שן כשחיילים כנקבות משוטטים בין המון זועם, אלונים חסונים נסים מאספסוף נבזה.
למה יחרפו בני בלייעל את מערכות ישראל במצח נחושה? למה יושפל כבודנו ויעורער ביטחוננו על ידי המוני מסיתים המתהלכים שפי בארצנו?
*
ותרצה החמודה, הטהורה, נזרעת באדמה הקשה, היפה, של ארץ אפרים, והכאב הפרטי והחרפה הציבורית מתערבים ומתמזגים.
תרצה פורת ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה. מ׳מקור ראשון׳
להיות עם חופשי בארצנו. עצמאות. ויקומו מתוך קהל עדתנו לפורר את עצמאותנו להזמין כוחות זרים להתערב ולהכניע את העם היושב בציון. ויקומו לפורר את מולדתנו ולחתוך חלקים מהגוף החי של ארץ חיינו, ויתיימרו להפוך את נבוקת הרוח לשיטה, וישאפו להוליך את סגולת העמים על גחונו בזעזועי בהלות ואיומים אפוקליפטיים, ובכל ביטויי חולשתם מתעודדת רצחנות אויבינו.
ועתה עת לחשות, כשפרי החולשה הלאומית מונחת מתבססת בדמיה. אבל לא. גם דמייך ירצו לשעבד, תרצהלה היקרה.
״האירועים החריגים בביתא מחזקים את נחישותנו להגיע להסדר מדיני באמצעות ועידה בין לאומית״.
אם נערי ישראל מותקפים בנחלת אבותינו ע״י המון מוסת – תשובתנו הנחרצת היא לסגת, להתקפל – להוכיח לאויבנו שהאלימות משתלמת ושהלאומיות הישראלית היא כענן כלה וכאבק פורח.
*
אבל בעמדנו מול הקבר הפתוח, הטרי, נודה על האמת כי השעה היא שעת אמת, לא רק מאלה גובר הלחץ בחזה והדוחק שבלב. אנחנו עומדים בראש מורכן ושומעים את המילים המוכרות: ״לגדוע ידי עושי עוולה. עונש מוות למרצחים. להחריב את ביתא.״
פנינו שטופות דמעות וזיעה והקולות הישנים ממשיכים: ״להקים ישוב חדש. להגביר את ההתיישבות בכל אזור יהודה ושומרון. לא במילים אלא בעשיה. בעשיה. בעשיה.״
המילים מתהדהדות באוויר החם, האביך, מדלגות מגבעה ירוקה לרעותה ובלב מתהדהדות המילים בערבוביה והכאב כאב, והרוממות לא רוממות.
צריכים לפעול בעוז ובהחלטיות נגד חיות טרף הללו. ודאי. צריכים להוסיף במעשה ההתיישבות בלא רתיעה ובלא רפיון. אין ספק. ותחושת המחנק הולכת וגוברת. והנשימה כבדה, קשה. ועמוק עמוק בלב, עמוק יותר מכל מחשבה מבוררת, עמוק מן היכולת לבטא באומר מסודר, נשמעת זעקת הנשמה:
- לא זו הדרך!
- לא במים רדודים נרווה את צימאון המעמקים הנורא, הצורב. לא בסיסמאות מלאי אבק נביא רטייה למחץ מכתנו.
- עת להתכנס פנימה לתוך עצמנו הלאומי ולברר, בלי משוא פנים, את אושיות הווייתנו הציבורית. לא נברא רעמים, אלא לפשט עקמומיות שבלב. ולא נשפכו דמים טהורים הללו אלא למסמס את השטחיות שבתודעה.
*
אלפי שנה חלמנו עלייך, הספגנו תפילותינו בדמעות געגועים. לא משו מזיכרוננו הלאומי ציורי הוד מלכות ומקדש של ימי דוד ושלמה. גוי גדול היינו אז, מעצמה פוליטית נכבדה, ריבון על כל מלא רוחב ארצנו. ועם זה, עם חכם ונבון ברום התרבות האנושית.
ודווקא במיזוג המופלא של חיים לאומיים עזים, מלאי תסיסה ועניין, עם שגב טהרת דעת אלוקים, אמונה ברורה ומוסריות רעננה – דווקא במיזוג זה נתיחדנו. נתיחדנו מכל עם וגם השפענו.
החיזיון של מדינה ומקדש, של מלך וכהן, שאיש את רעהו יאמר חזק, של חיים לאומיים הרצופים חסד ואהבת כל הבריות – חזיון נדיר זה, הרעיד את יסודות התרבויות האליליות של אז. פראות הטומאה של ההגשמה האלילית הלכה ונחלשה. נטיות של טוב וחסד ניתחדשו באנושיות, לעדן במשהו את ערלת הלב המצויה.
שאיפת אבותינו להקים אומה שלמה אשר תלך בדרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט, אומה אשר המוסר האלוקי הטהור שמפי עליון ישמע, הוא יהיה אור לכל נתיבותיו – שאיפה זו, היא אשר התחילה להתגשם באותו תור זהב.
ובעומדנו בגאון, כשצבאות ישראל שולטים מנהר מצרים ועד נהר פרט, כששם ישראל מעורר רטט של יראה בלב עמי תבל, כשהרוח הלאומי בתוכנו מתנוסס בחוסן רענן, ושדמות ארצנו מניבות תנובת ברכה עד בלי די, בעת בזאת שירנו מתחיל להישמע בעולם, שיר א-ל הבוקע מהר מרום הרים. והשיר נקשב, פעמים בגלוי ופעמים בנבכי נפש עלומים.
ומבשמיי צלילי מתיילדים רעיונות חדשים: הדרישה לארגן חיי חברה במשפט וצדק הולכת ומתפשטת. הדרישה להביא מרפא לחולים וסעד לאומללים וברכה לגלמודים הולכת ומתרחבת. אט אט מבקיעים קרני אורה את העלטה הסמיכה הנסוכה על משפחת האדם.
אמנם רק רגע היסטורי אחד עמדנו ברום מצבנו, לא הוכשרנו אנחנו ולא הוכשר העולם עדיין
בעת ההיא, לחיות חיים אידיאליים כאלה בקביעות, ואז בחמת זעם של יד אכזרית, הודחנו ממלוך. רחובות קריה נאמנה מלאו נהרי נחלי דם בניה, מקדשנו הועלה באש, כבודנו ניתן למרמה. ארצנו נשדדה ובשלשלות של ברזל הובלנו אל אדמת נכר.
רק תווים אחדים מניגוננו העליון הספקנו להשמיע בעולם, והם הבסיס לכל טהרת רוח, לכל עדינות אנושית, לכל היפה והמאיר בתרבויות העמים. והסימפוניה הלא גמורה הזאת, המזרימה חיים על ידי מה שיש בה, ומעוררת צפייה כה עמוקה על ידי מה שטרם נשמע – היא הדורשת השלמתה, והיא השרועה מעולפת, אילמת, זה אלפי שנים.
לגלוּת יש תעודה. ללא ספק. לנו פנימה וגם לכל הסובב, כור היתוך המצרף מכל סיג, בונה את הטהרה היחידית והמשפחתית בתוכנו ומאפשר חדירת השפעה, גם בדרכים עקלקלות לאומות העולם. ובירור הוא מקצוע בפני עצמו.
אבל זאת ידענו נאמנה, את שיר ה׳ לא נשיר על אדמת ניכר. באלפי אזיקים נכלא הקול ודממת מוות אפפה את קהלינו המרוסק והממוטט. על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו.
אבל גם זאת ידענו נאמנה, את ירושלים לא נשכח, לא נוכל לשכוח. אלפי שנות כיסופים, כיסופים עד כלות נפש – לציון, לירושלים, למלכות ולמקדש – הם תוכן ההפוגה. הם בנימיהם הדקים מחברים את הראשית באחרית, ולא ויתרנו, ולא התפשרנו, ולא השלמנו בעלות על ארצנו אהובתנו לגיונות רומי הרצחניים ומלכי ביזנט וחרב מוחמד והגירת ערבים - חילות ואוכלוסיות שונים ומשונים.
לא ויתרנו על ארצנו הגזולה ואף היא לא ויתרה ולא הסכימה להאיר פניה ולתת פירותיה לעם זר. ושממו עליה כל אויביה.
גם המגע החי עם שממות אדמתנו לא נותק וקהילות קודש נאחזו, פעמים ברוח, פעמים בחוסר כול, בערי הקודש – טבריה, צפת, חברון וירושלים.
*
טיפי דם, טיפי דמעות, מרטיבים את האדמה הקשה, היפה של ארץ אפרים, והרגבים הקשוחים, הכהים, מתרככים ובתוכיות הלב, בתוכיות הלבבות, משהו מתרכך בסתר, בחשאי, במעמקים. ובעין הלילה איזה שקט פלאי, ובעין השקט ניגון חרישי.
*
דורות, דורות של יורדי דומה. רק בכיית המסתרים וייחול הנשמות. אבל בממש – לא מאומה. נשכח כמת מלב גאון ישראל. במחנק העפרורי הדומם של ארצות העמים נאכל בשרינו ונפזרו עצמינו, והעצמות עצמם, גם הם היו לערימות רקב.
ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, עם מפלאות השכינה האלוקית השורה בתוכה. ותגבורת התורה שמציון תצא ותאיר ותקדש כל אלה לדפים בספר תולדות האדם, בתודעתנו ובתודעת העמים, דפים בלים, ישנים, מאובקים.
ועל תילי משואת יהודה נבנו תרבויות זרות להסיג אחור את תנועת העלוי והטוהר. אבל לא רק ייחודנו האלוקי, המוסרי, הלך ונשכח, אלא עצם צורת העם שלנו, במציאותנו הנפשית והחומרית הלכה ונטשטשה עד שהיינו בעיני עצמנו איזו עדה, עדר אומלל המחפש מנוח לכף רגלו. ובעיני העמים – פירורי תרבות שגוועה. כזוחלי עפר נדמנו, יושבי חושך וצלמוות, כרוחות, כעצמות יבשות, מעופשות.
*
ובמעבי האדמה היפה, הקשה, הרגבים מתרככים. ובמעמקים הדמומים תסיסה חרישית, יסודות מתפרקים, מתרככים וזרע נובט. זעיר, בודד, שואף אל מרומים. דרך מדורות, מדורות של חושך ומכשול, שואף אל על, אל אור חמה, אל תפארת פריחה.
טיפי דם, טיפי דמעה, טיפי תחיה.
*
התחיינה העצמות האלה? העצמות היבשות המעופשות.
היתלכדו פירורי הפיזור לחטיבה אחת?
היקלח בעורקינו, שנית, זרם חיים לאום?
התזדקף כבראשונה שדרתנו הרבוצה, הממוטטת?
בת ציון, הרכה והענוגה, התקיץ מתרדמת המוות האופפת אותה?
והשיר, שיר ה׳ שיר מקדש ומלכות, שיר הלל של עם נושע, שיר לכל וברכה לכל, היושר כבימי קדם?
והקול יוצא ממרומי א-ל:
״הנה אני מביא בכם רוח חיים ונתתי עליכם גידים והעלית עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח חיים וחייתם וידעתם כי אני ה׳״.
קמעא, קמעא, דרך הגידים המחברים עצם לעצם ונדע שעם אחד אנחנו ונרגיש ונכיר ונתעודד באחדותנו. ודרך הבשר – מאכל רימה ותולעה בארצות ניכר ומלא חיוניות דשנה בשובנו לאדמתנו. ודרך העור – תפארת הופעתנו המחודשת בממשלתנו ובצבאנו, ביישובנו ובחקלאותנו.
״ונתתי בכם רוח וחייתם״. דרך מדורות, מדורות של חושך ומכשול. של תקוה וייאוש, של רוממות רוח ודכדוך נשמה – הולך ומופיע רוח קדומים, רוח הקודש העליון. ולחקור תכנית הרוח ותכנית הופעתה אנו קוראים.
*
מה׳ אישה לאיש ובשורש הווייתם אחד הם. וראוי היה שיופיעו כאחד על במת העולם, אבל כך דרכו של עולם, וכך רצון עליון, שיופיעו בשני גופים – ויעברו כמה מקרים וכמה הרפתקאות עד שיפגשו. וראוי היה שבהפגשם יאמרו כאחת: ׳זה עצם מעצמי ובשר מבשרי׳, ויחושו אחדות הנשמה שבשני הגופים, אבל כך דרכו של עולם וכך רצון עליון, שדווקא סיבות צדדיות ימריצו אמרת הקידושין.
מועקת הבדידות והזרות, או ייחול קביעות הבית, או קולה הערב ומראה הנאה, ובהמשך שיתוף החיים ובניין הבית, עיתים במשבר, עיתים בשלוה. יתייבשו, יתפוררו אותם סיבות הראשונות ואפסיותם תתגלה בעליל, אז יתרופפו יסודות הבניין וחלושי הנפש ייסוגו אחור, בטל דבר – בטל אהבה.
אבל עמוקי החיים יעמיקו, יחתרו מרובד לרובד עד עומק תהום של אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה בתענוגים. וממקור חיים זה יפרצו מעיינות אורה להאיר למפרע גם את הסיבות הראשונות ותתגלה האמת שבבריחה מהזרות, והצדק הפנימי שבחפץ קביעות הבית, ויופייה של כלה יבהיק שבעתיים, גם בהעדר ברק הנעורים. וקולה כמה ינעם מנופת צוף, גם בערוב ימים.
וגם גור אריה יהודה השב מאל ארץ חמדת אבות, גוי קדוש באמרת: ׳הרי את מקודשת לי מולדת׳. ובשורש הווייתם, מקום שעין שכלנו קצרה מהביט, אחד הם. העם והארץ – הארץ והעם.
הויה אחת פשוטה המחברת רבבות עמך בית ישראל בכל מקומותיהם, בכל דורותיהם עם כל הארץ כולה. עם כל רגב ורגב, מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון.
אלא שבצל הסיבות תיערך החופה. להסתר מחמת המציק הקם לענות עם זר – ״כשמכים, שודדים, עושקים ומנבלים אותנו, איך אנו מעיזים להגן על עצמינו.״
או לחכות תנועות השחרור של עמי אירופה ועמי הבלקן – רועי החזירים של סרביה זקוקים לחירות לאומית וראויים לעצמאות מדינית, ואנו היהודים לא?
או קסמי מולדת עתיקה: הארץ החמה, היפה – ועמק השרון וגבעת הלבונה, הייתנו את מורם, את נרדם.
וכוח החיים הפנימי יגעש ויפרוץ, יקום ויכבוש גם טרם תחדור התודעה לעומק שורשה. ויתערה העם בארצו בחדוות נעורים, גם סבל וייסורים.
ויקים כוח לוחם, חמוש בגבורת עלומים ותתחדש כימי קדם ממלכותיותנו העצמאיים. קמה ותהי מדינת ישראל.
אבל ברבות הימים. והמאורעות, המשברים והמצוקות ייחלש הרגש הער והחי וייבש מעין הדעה והעם ילך שחוח, חלושי הנפש יאוו חיק נכריה, ותולעת הייאוש יחל לכרסם, להתיש, לשחק...
*
תמו ימי השבעה. האבלים קמים וכולנו כולנו קמים איתם והיגון הכבד נעתק משהו על ידי הקימה.
וממעמקים, ממעמקי האדמה היפה, הקשה, של ארץ אפרים, ממעמקי נפתולי נפש האומה המיוסרת, הכמהה, נשמעת זעקת התביעה לקום, להתרומם, להזדקף.
יקומו קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה ויחפשו מקורות הווייתנו היותר כמוסים.
תקום ותתחדש ספרות עברית מקורית, יצירה חדשה שלאורה נלך ונתעודד כולנו, כולנו יחד.
ומשאב רוח גדוש אונים יציף את כל חלקי צבריותנו, ויאחד קרעי הפלגים, ויזרים עצמה בכל המערכות כולם – הממלכתית, הצבאית, היישובית. ותדרוך נפשנו עוז ורוח גיבורים אזורי כוח אלוקים תתגבר בקרבינו.
ועוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. ועוד ישמע שיר א-ל החדש הישן. ועם נברא יהלל י-ה.
אלי הורביץ
מוצש״ק, אור לי״ב באדר ב׳ תשס״ג
לבני משפחת הורביץ השלום והברכה!
...אביכם שלח לנו מהרהורי ליבו על הרצחה של בתנו. התפעלנו מהדברים שכתב.
בהזדמנות נוספת, שמעתי את אביכם בשיעור שנתן למלמדים באלון מורה. אני הייתי אז גננת, ושמעתי ממנו על הנזק שבנתינת ציורים לסיפורי התנ״ך, אך החידוש הגדול היה, שגם ציורים על ידי הילדים עצמם – גורם לנזק. ואכן אימצתי את סברתו והפסקתי לתת לילדים לצייר ציורים לסיפורי התנ״ך.
...
נחמה פורת
אלון מורה