עולים לי תמונות מהשיעורים,:
השולחן שעליו כוס תה, החיוך, הסיפורים, הרוגע, הדוגמאות להמחשה (חטא העגל – תלמיד בשיעור א' שהולך להעביר סמינריון. קדושת הזמנים – לתפוס את הגל), ההצגות (קורח מתעצבן מהמינוי של אליצפן בן עוזיאל וקורא לו אלי יצפאן. בני יעקב צופים בלבן המחפש את התרפים- אלוהיו, בשק הגרביים).
ולדמעות שלי אני לא יכול שלא להצרף חיוך. גם עכשיו, תוך כדי כתיבה, עולה לי חיוך שמצטרף לרטיבות בעיניים.
השיעורים של הרב אלי היו ארוכים. ה"שיא" שזכור לי הוא שיעור על חנוכה שנמשך שלוש וחצי שעות, ואני לא זוכר אנשים יוצאים.
היכולת לתרגם מילים גבוהות ל"שפה של בני אדם", השלווה, הרוגע, הנעימות…ֿ
ואז הבנתי. הבנתי את ברכתו של משה, הבנתי למה שכשנגמר חומש שבשיאו נמצאת קבלת התורה ונבנה המשכן, יש צורך בברכה שתוכנה הוא נועם. "ויהי נועם ה' עלינו", מכיוון שכשנמצאים בתוך מערכת מלאה בפרטים, מלאה בציוויים, שיש צורך בדיוק רב, בקיום מלא ונטול פשרות, מאוד מהר אפשר להיות לחוצים. אפשר להפוך ל"דתיים", לאנשים שנורא נורא מקפידים על כל קוץ של יוד, ועקב כך הפרצוף שלהם גם קצת דומה לקוץ…
בתוך מציאות כזו חייבים נועם. חייבים לבקש שה' ייתן כוח לקיים תורה ומשכן בחיוך, בסיפורים, ברוגע, בדוגמאות והצגות.
במובן הזה הרב אלי לא היה רק מלמד תורה, הוא היה מלמד צורה של תורה, סגנון של תורה, סגנון של חיים.
מושג בנאלי מאוד עמד לי כששמעתי את שאירע – "תורת חיים"
בעוד כמה שעות ההלוויה. ואני הולך אליה, אני הולך לבכות, לבכות עם חיוך.
נתנאל רונצקי
