כמורה שלי לפסנתר:
באחד מהקונצרטים שדינה עשתה לתלמידות שלה בבית, ניגנתי גם אני ולא רציתי להטריח את אימי שתגיע גם כן לקונצרט, פשוט לא עשיתי מזה עניין, ביננו- אמא שלי צפתה בי כבר בעבר בעשרות קונצרטים ושמעה אותי מתאמנת בבית אז למה צריך שתטרח ותגיע ??
דינה לא קיבלה את זה והתעקשה שאימי צריכה להיות ולשמוע את הבת שלה דווקא בקונצרט!
בסוף, למרות שגם אני הייתי עקשנית, היא פשוט עצרה את הקונצרט, הרימה טלפון אלינו הביתה ולא הייתה תשובה בבית... אני ממש זוכרת שראיתי את האכזבה על פניה של דינה שאמא שלי לא תהיה ולא ממש הבנתי אז למה זה ככ חשוב לה.
בכדי שלא נעכב את כולם, הקונצרט המשיך, אך בסיומו דינה לא ויתרה ושלחה אותי פיזית שאביא את אמא שלי אליכם הביתה ופשוט ערכה לנו קונצרט רשמי פרטי, אימי בתפקיד הקהל ואני בהופעת יחיד...
היום במבט לאחור אני כל כך מבינה את התעקשותה של דינה ואיזה דברים היא ראתה בי, שעמדה על שלה.
מחייכת לי כשנזכרת איך זכיתי לפגוש את הלב של דינה, את אותן דקויות ורגישויות השמורות לה , את השמיעה הפנימית המיוחדת והעדינה כל כך שלה, את האמת והעקשנות, הטוב והרוך שעטפו וליוו כל צעד, מילה ושיר שלה.
זכיתי להכיר את דינה (וגם את הרב אלי) מהרבה פנים:
לראשונה - כאמא של נחמה שהייתה המדריכה ב״אריאל״
בהמשך - בתור המורה שלי למוסיקה במגמה ולפסנתר באופן אישי
בסוף בסוף - זכיתי שדינה הייתה המחנכת שלי בי״א- י״ב .
ורדית זלינגר
