הזיכרון המוקדם ביותר שלי מדבי מתחיל לפני שהיא נולדה. אני זוכר בבירור שיחה שניהלתי עם אבינו. ישבתי על המדרגות העולות לקומה השנייה של ביתנו ברחוב מדיסון בוושינגטון. הוא אמר לי שעכשיו שנולדה לי אחות קטנה הוא רצה לדעת איזה שם עלינו לתת לה.
אני הייתי בגיל חמש והייתי מאוהב בילדה בגן שלי שקראו לה רותי, ומשם קיבלה דבי את השם הרישמי שלה, דברה רות. רות בשם דביס.
אני זוכר ממש לפרטים את אותו בוקר בהיר, ואני יכול לראות את אבי יושב מתחתי על המדרגות ומדבר על האירוע הנפלא החדש הזה.
כשאני מנסה לחשוב למה אני זוכר כל כך טוב את הרגעים הראשוניים של דבי, נראה לי שזה בגלל התכונה של דבי לחבר את המשפחה שלנו יחד. לצור את תחושת המשפחתיות שהיתה חסרה לי.
מה שאני זוכר טוב אפילו באותה מידה, אם כי עם פחות תחושות נעימות, היו הקרבות הרבים שניהלנו על מי שינקה את הבית, בפרט את המטבח, לפני שאמא שלנו חזרה מהעבודה.
למעשה, לדייק יותר, אלו היו מריבות על הסיבה מדוע דבי סירבה לעשות דבר בכדי לסייע בניקיון הבית!!
אני חושב שהזיכרונות חושפים כמה היבטים בסיסיים באישיותה של דבי, שאני בספק אם הם השתנו הרבה אצל דבי- עקשנות וחוסר עניין בניקיון !!
בקיץ 1977הייתי בישראל. צבי היה בן כמה חודשים ובת שבע הייתה 4 או 5 עקשנית מאוד !! באחת מהטיולים בביקורי שכרנו, דבי, אלי ואני רכב לרמת הגולן. זה היה טיול יפהפה ויכול להיות סיפור בפני עצמו. עם זאת, בדרך חזרה עצרנו לבקר את אחיו של אלי - אני לא זוכר את שם היישוב - בכל מקרה ליד גבול ירדן. כשהגענו לשם כבר החשיך. אלי נהג - בביטחון - כשנסענו בעצם לירדן.
בנימה רגועה אלי הציעה שאולי נסתובב. דבי הסכימה, בחיוך נעים. כך עשינו, ועד מהרה מצאנו את דרכנו ליישוב. נדמה לי שהאירוע הקטן הזה, היה פרדיגמה לאופן שבו הם הצליחו לחיות באהבה ובאווירה טובה בכל נישואיהם היפהפיים.
סטנלי וולף