כשאלי גר בקיבוץ חולתה, שבקיבוץ קראו לו "אלי כרמלי", הוא ראה שטח גדול, אני מעריכה שכ- 10 מטר אורכו ו - 5 מטר רוחבו מאחורי הבית של נחום ושושנה דודה שלו, שטח שהיו בו רק עשבים.
אלי, בשתי ידיו, החל לנקש את העשבים ולסקל את האבנים.
אחר כך אלי התחיל להכשיר את האדמה לשתילה. הפך אותה עם קילשון (עבודה ממש קשה לשטח כזה גדול), הביא זבל מהרפת (גם סחיבת הזבל מהרפת ואחר כך פיזור בשטח - לא קל בכלל), וסידר ממטרות.
אני זוכרת אותו עובד בריכוז עם כובע שעות רבות.
אני לא יודעת מאיפה הוא השיג שתילי פרחים, כי לא היו אז משתלות כמו היום.
לאט לאט השתילים גדלו והשטח הפך לגן פורח, מראה מרהיב ביופיו.
כל האנשים בקיבוץ באו לראות את היופי הזה. ובכל יום שישי, הוא קטף זר ושם בצנצנת בבית של משפחת כרמלי.
ויום השישי, מעביר אותי לזכרון הבא:
בכל יום שישי, שושנה, דודה שלו, הייתה אופה עוגה. העוגה האהובה על כולנו הייתה עוגת גבינה.
בכל יום שישי, בשעה חמש אחר הצהריים, היינו מתכנסים בביתם הקטן של נחום ושושנה לשתות כוס קפה, או תה, לדבר, ו-גולת הכותרת, לאכול עוגה.
עוגות לא היו זמינות אז והיו בערך שניים שלושה סוגים ששושנה אפתה. ישבנו יחד סביב השולחן וכל אחד קיבל פרוסת עוגה.
ואז, כשסיימנו וכל אחד עבר לפינה אחרת בבית, אלי ואני היינו נשארים עם העוגה... מביטים זה בזו וזו בזה, מביטים בעוגה ומסכמים שחייבים, חייבים, "ליישר" את הקצה שלה.
2 כפיות ופעם אלי פעם אני, מיישרים את קצה העוגה.
היה ברור שזה יסתיים כשלא ישאר פירור מהעוגה, אבל תמיד, כשזה קרה, עשינו עצמנו מופתעים , הרי רק רצינו "ליישר".
עם אלי אני "משוחחת" חופשי, מדמיינת מה היה אומר, איך היה צוחק עלי או מחייך את חיוכו הערמומי משהו, רגע לפני "שמרים לי להנחתה", כמו שאומרים.
אוי, כמה שהוא חסר לי, המון.
החיוך התמידי שפגשנו אצל אלי ודבי, חיוך של טוב הלב , החיוך הזה מאיר כמו שמש את זכרונותי.
חיוך ואהבה הם הזכרון החזק ביותר משניהם.
יוני ואני מחבקים אתכם באהבה, תמיד.
עפרה (כרמלי) וייל