מכתב מרגש להורים בשנת לימודיה בישראל
ב״ה, ט״ו אדר ב׳ תשל״ג - ירושלים עיר הקודש
אמא ואבא יקרים,
אתם יודעים, זה מצחיק. התחלתי לכתוב לכם את המכתב הזה בהתחלה באותה צורה שאני כותבת אליכם בשנה וחצי האחרונות - אותה כותרת, אותה ברכה, אותו נייר, אותו כתב יד, ואני יושבת כאן ומסתכלת על זה קצת בחוסר אמון, כי המכתב הזה שונה.
המכתב הזה הוא המכתב הכי שמח בחיי, הכי מלא תקווה, הכי מרגש, הכי בוגר, הכי מחושב, הכי משמעותי, המכתב הכי חשוב שכתבתי אי פעם. אני מתפללת ודי בטוחה שתוכלו לראות וגם להיבלע בכל המחשבות והרגשות הנ״ל ועוד אינספור. האושר שלי יכול להיות שלם רק בידיעה שאתם שותפים בו.
אלי ואני, אחרי הרבה מחשבות הדדיות, החלטנו שאנחנו רוצים להתחתן באלול השנה. כלומר, בסביבות סוף אוגוסט. מזל טוב!!!! הו, זה חסר סיכוי! אני צריכה אתכם כאן כדי לדבר איתכם, לתכנן איתכם, לדון איתכם, לשתף אתכם בזה.
אני מסתכלת על המילים האלה ״אלי ואני מתכננים להתחתן באלול״ ואני מרגישה טלטלה מדהימה של אושר ואקסטזה וציפייה גדולה ועצומה כשאני מתחילה להבין את המשמעות של המילים הללו, ואני מוצפת מתסכולים וחוסר אונים מהידיעה שאתם כל כך רחוקים. אם רק הייתם יכולים לראות כמה אנחנו מאושרים.
אני אוהבת אתכם כל כך ולעולם לא הייתי רוצה לצער אתכם, אני רק רוצה לגרום לכם נחת ואושר. אני חושבת שתסכימו - כי אחרי הכל, חינכתם אותי למשהו יקר שלמדתי מכם, שרק אם אני מאושרת, אתם תהיו מאושרים.
אתם צריכים לדעת כמה נכון וטוב ומאושר הצעד הזה בחיינו. אלי ואני שייכים אחד לשני כיחידה, כמשפחה, כבית בישראל, והגיע העת שנעשה את הצעד הזה ונתחיל את החיים החדשים שלנו ביחד, לבנות, לעזור ולהשלים אחד את השני.
לא מיהרנו, עברו יותר משנה וחצי שבהם למדנו להכיר אחד את השני היטב, אבל להכיר אחד את השני זה לא כל כך העניין בדיוק, יש משהו שאני רוצה להסביר לכם, זה הולך להראות כמו פרדוקס בהתחלה, אבל זו האמת האמיתית היחידה.
להיות עם אלי - והיינו ביחד המון בשנה האחרונה - וללמוד ביחד, ולתכנן ביחד, ולראות ביחד, ולקוות ביחד ולחוות ביחד, ולצמוח ביחד - אבל הכי חשוב - הלמידה ביחד, דרך כל זה נקשרנו. זה לא שיצא לי להכיר את אלי בצורה מלאה ויסודית, ודרך ההכרה שלי אותו והוא אותי, אז אנחנו רואים שאנחנו ״מתואמים״ ורוצים לבלות את חיינו ביחד - לא, זה בדיוק ההפך.
דרך הלמידה והשהות שלנו ביחד, אנחנו לומדים כל אחד על עצמו. כשאני עם אלי, אני רואה יותר בברור מי אני, איפה בדיוק אני, מה מקומי, מה הפוטנציאל שלי, מה התפקיד שלי, אני רואה את הניצוץ הייחודי שלי - זה שמייחד אותי מכול אדם אחר. ואני רואה בדיוק מי ואיפה אני כאישה בכלליות וכיהודיה החיה בירושלים בשנה ה-25 למדינה העברית, ובייחוד בתור דבי, ואני חושבת שזה אותו דבר עם אלי, הוא גם מבין ומברר מי הוא ומה תפקידו כגבר בכלל, וכאלי במיוחד.
וכשאמרתי קודם שאנחנו יודעים שאנחנו ״מתאימים״ ונועדנו לחלוק את חיינו ביחד וליצור משפחה ביחד, זה לא בגלל שהכרנו אחד את השני וראינו שאנחנו ״מתאימים״, אלא דווקא מתוך זה שאנחנו ביחד, אנחנו לומדים כל אחד על עצמו, ככל שנכיר יותר את עצמנו, אני בתור אני ואלי בתור אלי, רק אז (והנה לכאורה הפרדוקס) זה נהיה כל כך ברור שנועדנו להיות ביחד ושאנחנו משלימים אחד את השני ושאין מציאות אחרת.
אנחנו לא רק השלכנו את עצמנו לגורל ונתנו לדברים לקרות, לא! אנחנו מאוד רגישים ומודעים למה שקורה, והכי חשוב, אנחנו עושים עבודה עם עצמנו. אנחנו עסוקים מאוד בבניית בסיס חזק שעליו נוכל לבנות נישואים פוריים, חיוביים מאושרים.
מה שאני מתכוונת כשאני אומרת שאנחנו ״עושים עבודה עם עצמנו ובונים את הבסיס המשותף שלנו״, זה כמו מה שדיברתי איתכם בקיץ, שמידות טובות, אישיות טובה ותכונות טובות - הם הבסיס לכל דבר. שום דבר - במיוחד בנישואין - לא יכול להצליח, בלי בסיס חזק של מידות, התחשבות, סבלנות ושלווה פנימית. אנחנו מנסים להתחזק ולהוציא את התכונות הטובות הללו ולהפוך את עצמנו לראויים זה לזה ולחיים החשובים שלנו ביחד.
עד ספטמבר - לצד המעשי של התוכניות שלנו, עכשיו זה לא הזמן והמקום להיכנס לפרטים; אנחנו רק מתחילים לבדוק את זה. דבר ראשון היה חשוב לנו ליידע אתכם ולאחל לכם מזל טוב. נשמח לשמוע את התגובה שלכם ולהכיר לכם קצת את אלי. פרטים במכתב הבא, אני לא יכולה לכתוב הכל בבת אחת.
אנא זכרו שאני כותבת את זה בערב יום הולדתי ה-20.
אני אוהבת אתכם כל כך
דֶבּ
