כחניכה של נחמה ביליתי שעות על גבי שעות בביתם של הרב אלי ודינה
תמיד אלי ודינה היו ברקע אוהבים מתעניינים ותמיד עם מלא אנשים סביבם שבאים גם לקבל חיזוקים חיבוקים ונחמה...
ואז עברה תקופה ונחמה הייתה פחות בבית ופחות הגעתי.. למדתי אז תפירה ולא הייתה לי מכונת תפירה.
יום אחד פגשתי את דינה בחוץ, דינה שאלה אותי לשלומי. שיתפתי אותה שאני לומדת תפירה היא כל כך התרגשה בשבילי.
עמדנו ליד הביניין שלה ודינה אמרה לי ״בואי איתי רגע לבית״ אני זרמתי...
ואז כשניכנסנו הלכנו יחד לחדר הקטן שהיה שם את המכונת תפירה של דינה ואז היא אמרה לי ״אני אביא לך מפתח של הבית, למרות שבטח תמצאי אותו פתוח כל הזמן״ כשהיא צוחקת..
״זו מכונה מצויינת, את יכולה להשתמש מתי שאת צריכה. אני ובעלי כמעט אף פעם לא בבית, אנחנו מאוד עסוקים, וגם אם אנחנו בבית זה בכלל לא מפריע. את יכולה לבוא מתי שאת רוצה. בבקשה אל תתביישי, המכונה מאוד תישמח שיעשו בה שימוש״.
הייתי כל כך בהלם. לא ידעתי מה לומר, חוץ מתודה קטנה.
הרגשתי שדינה רוצה לתת לי את הלב שלה, שזה כל כך משמח אותה שיעשו שימוש במכונת תפירה שלה, שחשבתי על זה ברצינות. גם הייתי צריכה תכלס.. היו לי כל מיני שיעורי בית ולא הייתה לי מכונה.
יום אחד באמת באתי ולא היה אף אחד בבית,
ואז היא בדיוק דינה חזרה ושמעה את המכונה. עוד לפני שהיא הגיעה לחדר, היא כבר הייתה עם כוס מים וישר הביאה לי.
מאוד התפדחתי ונדהמתי והתרגשתי מהטוב לב והאכפתיות והרגישות. איך דינה שמחה לראות אותי מתעסקת עם המכונת תפירה.
יום אחד ביקשתי מדינה רשות לקחת איזה חלק שקשור לתפירה, דינה אמרה לי ״אני עם הבת שלי בטלפון, אבל תרגישי חופשי, מה שאת צריכה...״ ונכנסה לחדר שלה.
מאז, כל פעם שאני תופרת משהו, אני נזכרת בהם ובבית הזה שהיה כולו חסד אהבה נתינה. אני נזכרת בהם באנשי האור.
כמה צניעות וענווה...
הנעימות הכבוד האכפתיות, הרגישות שהיה ביניהם.
בבית הזה נדלק בי הניצוץ הראשון שהוליד בי תקווה, שלמרות הבית המורכב שגדלתי בו, אולי אני בעצמי אזכה לבית עם זוגיות אוהבת..
קיבלתי מהם כל כך הרבה שאין בכלל לתאר..
ברוך ה גם זכיתי...
הם היו ההשראה הראשונה שלי... לתקווה שזה לגמרי אפשרי...
סיבוני
