המורה דינה היא המורה שלי ואני כל כולי תלמידה שלה. ההיכרות שלנו היא דרך היחסים של מורה תלמידה וזה אומר שכל העת הייתי במצב של קבלה ממנה, דרכה הכרתי את עצמי במובן הכי עמוק ונפלא.
ניסיון לכתוב על המורה דינה במנותק ממה שהעניקה לי באופן אישי יהיה עקר ולא אמיתי. אני אנסה לספר על מה שהיא היתה לי.
המורה דינה, אני מנסה לכתוב אלייך ובעצם כותבת אל עצמי. המורה דינה שלי שאחרי סיום הלימודים באולפנה נדברנו שהוסיף לקרוא לך ׳המורה׳, משום שאת היית לי מורה בכל המשמעות הנפלאה של המילה הזו.
המורה שלי שהיית לי מעיין צלול, מפכה, מחכה. את כל המסעות אפשר היה ללכת משום הידיעה הבהירה שהמעיין קיים ומחכה ובשעת עייפות וצמא אפשר לגשת אליו והוא תמיד יהיה קרוב, תמיד בזמן, תמיד בשבילי. מעיין של מים צוננים, צלולים.
עיתים הייתי באה אלייך מיוסרת מאוד, לא יודעת את נפשי, ועיתים קורנת כולי מגילוי חדש של אושר ובכל פעם הייתי יוצאת מאצלך כמו עולה מרחיצה במי תהום, הכאב העלה רוחה ובכפות ידי אצרתי אור.
היית לי שער לעולמות הברורים, הצלולים, העולמות שהם למעלה מכל מקום וזמן וידעתי שבחסות ידך החמה, היציבה, אלך לאט לאט והגיע מעט מעט אל לב הדברים כולם. גם כאשר היה העולם נשבר ותאומות היו נפערים במסע הארוך, הייתה היד שלך אוחזת בעדינות וחום ומבט שמח ומאיר וכל הגשרים הצרים המתלתלים על פני תאומות יכולתי.
המורה שלי עומלת על הדרך והיא גבוה ואצילית ומבטה רואה מה שלפנים ומה שהיה ומה שלעומק. אני יודעת שדי במילים מועטות כדי שהיא תבין הכול והתמונה תיפרש לנגד עיניה בשלמות ואז היא תיקח מכחול דק ובצבעים חיים תצייר לי את התמונה שלי, מה שהיה ומה שעכשיו ומה שזה אומר וגם תגלה מעט ממה שעתיד לבוא, אבל רק מעט, בדיוק במידה הנכונה הדרושה על מנת שאוכל לעבור את החלק הבא של הדרך בעצמי.
המורה שלי מניחה לשאלות להתאוות בתוכי, להתגבש למילים, וכאשר השאלה מוכנה לבסוף, או ההבנה החדשה, או צורת הראייה המשוכללת יותר, היא מקבלת אותי בחיוך ובהנהון בעיניים בורקות, כאילו היא המתינה לי איזה זמן רב שהגיע למקום אשר לה הוא כבר מוכר, היא המתינה בסבלנות וידעה בביטחון גמור שאגיע.
המורה דינה לא ממהרת לתת תשובות, היא מלאה כולה על גדותיה ויש אוצרות רבים אצלה, אבל בעיקר היא שואלת שאלות, היא מושכת בשאלותיה כמו חוט משי דק את התשובות מתוכי. היא מראה לי את הצבעים הבוהקים ואת המרחבים הגדולים ששייכים לי.
לפעמים אני מרשה לעצמי להתנסות בכל מיני דרכים חדשות ולא מוכרות, להשקיע בחלק מסוים ולהזניח לזמן מה חלק אחר, משום שאני יודעת כי המורה דינה שומרת בשבילי על הכול וכאשר ארצה להיזכר, היא תספר לי מה ששכחתי שקיים בי או בעולם.
התכנון היה שכך יהיו החיים בהדרכתך, לאט לאט, מעט מעט, להשתנות ולהתקדם איתך והמחשבה על כך הייתה כל כך מבטיחה ומשמחת.
בשבת הלא תאמן ההיא שבה בסערה הסתלקתם מאיתנו, נדמה לי שקרו שני דברים, הדבר הראשון הוא שאבדה לנו איכות מיוחדת במינה, איכות נדירה של חיים ושל מבט, איכות נדירה של אהבה. הדבר השני שקרה הוא שאותה איכות עצמה נטבעה עמוק עמוק בנפשותינו ואת אותה איכות שחיינו דרכם, נחפש עכשיו בתוכנו כל חיינו, משום שאי אפשר הרי שהעולם יוותר בלי.
בסוף השמינית המורה דינה חילקה לנו קטע של פנינה עמית שמאוד מתאים לה, למושגים שלה. היא דיברה תמיד על החיים כעל מסע ועל התנסויות וגילויים חדשים כעל הרפתקאות. בקטע הזה אני מוצאת גם את עצמי, איך שאני משתדלת ללכת מאז שהיא לא כאן, מין המעיין שהיה ונעלם, אל אותו מעיין שקיים עדיין ורק נסתר מאתנו וכל חיינו אנחנו מוצאים אותו.
״אינני תיירת, אני אישה במסע, תייר הולך למקום שבו לא היה, איש במסע הולך למקום שבו עדיין לא היה, אבל מרגיש שכבר היה, מוכרח להיות כי המקום ממתין. תייר הולך למקום שם המים מפכים, גועשים, נשברים, מתנפצים, מאפילים ובוהקים לרסיסים וצבעים. איש במסע הולך למקום שם המים שרים״. (פנינה עמית)
אושרית (איזקס) דן
