פעם הייתי בדִינר בניו יורק, ישבתי ב'מזרח', על הבמה, ופתאום אני שומע מנגינה וכולם עומדים דום ביראה וברתת – 'ההמנון האמריקאי'. אני לא קמתי, הרי כתוב "לא יכרע ולא ישתחווה", מרדכי לא קם ולא זע. אבל בא מישהו והקים אותי, הוא אמר: ״אי אפשר לשבת: חייבים לעמוד״ - כבוד מלכות. אח"כ שרו גם את 'התקווה', נוּ.
סיפור נוסף:
כשהייתי ילד קטן בגן, היו משביעים אותנו אמונים לדגל האמריקאי. היינו צריכים לעמוד עם היד על הלב ולהגיד: 'אני נשבע אמונים לדגל האמריקאי'. אני סירבתי. לא מסיבות דתיות, לא מסיבות של יהדות, אמרתי להם שאני אחליט למי אני נאמן, אני לא יכול להישבע אמונים בלי שאני מבין על מה אלא רק בגלל שמישהו אומר לי להגיד שאני נאמן. אז זרקו אותי מהגן בטענה של אנטי פטריוטיות לאומה האמריקאית.
אלי הורביץ
מתוך ״אגרת הפורים הזאת״
