ב״ה
אדר תשנ״ד
חברון תשנ״ד
עיר האבות, קרית ארבע היא חברון, כאן על אדמת טרשים זו נבטו זרעי האומה הראשונים. כאן קמו אדירי רוח שהעמידו את הדרישה המוסרית הרדיקלית במרכז החיים כטעם החיים - להיטיב, להביא מזור לכל חולה ומתייסר, לסעוד כל כושל, כל נדכא וקשה יום.
ואהבת לרעך כמוך. ואהבת את הגר. להוציא את האנושות כולה מבוץ הבערות והרשע של האלילות הפרימיטיבית. אלו וכאלו היו מאויי חייהם של ה״אבות המייסדים״ של האומה הישראלית. אלו קבעו את האופי הישראלי – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כאן צמחו המשפחות הראשונות, מלאי רגישות, אכפתיות וסימפטיה לבריות.
כאן בין כרמי הגפן, בנוף הפסטורלי של חברון, התעצמה נטיית הטוב בלבבות, נתגבשה לזרם ממלכתי כביר של אמונה ואהבה. כאן נקבע היעוד האלוקי – מוסרי של ישראל וקשר החיים בין האומה לארצה.
וכאן, במקום המופלא והקדוש הזה, נפל דבר בישראל. קם אדם יהודי, עמד בצל קברי האבות, אברהם יצחק ויעקב, והביט, הביט במאות המתפללים המשתטחים ארצה, המתייחדים עם הבורא. הביט וחיכה, חיכה לרגע של אין אונים, ואחוז קנאות פתח באש וירה צרור אחרי צרור במאות המוסלמים המתפללים. רצח וטבח ללא הבחנה, ללא רחם.
דקות אחדות של טירוף של אדם אחד, אדם בודד, שלא נטל עצה מאיש, שלא בא בשליחות האומה ולא בשליחות התורה. דקות אחדות. אדם בודד – ואומה שלמה מוכה תדהמה וזעזוע.
דר׳ ברוך גולדשטיין. דמות ענקית כמעט אגדית. מענקי חברון. בחייו הכרנו בו ענקיות של חסד, התמסרות בלתי נלאית להציל חיים. חיים של יהודים, וכן, גם של ערבים. מסופקני אם חי בדור הזה מישהו בעל שיעור קומה כזה.
אדם שחי חיי אצילות מעל כל חשבון פרטי. לא יום ולא לילה, לא אכילה ולא שינה ומשפחה – אלא כל כוחות נפשו מרוכזים במשימה אחת – להציל, להחיות. חיים של יהודים, וכן, גם של ערבים.
גם בכל הזוועות הרצחניות האחרונות שעוללו לנו ״ארגוני שחרור פלסטין״ השונים, תמיד הוא היה הראשון להגיע, להנשים, להחיות, לטפל, לא לוותר גם כשכולם אמרו נואש, לא לוותר עד שלא נותר מה להציל.
כמה חיילים צעירים ״הרוגים״ קמו לתחיה תחת ידיו האמונות, וכמה חיילים צעירים ואזרחים תמימים נפחו נשמותיהם לנגד עיניו המתייסרות, הבוכות.
הוא, יחד עם כולנו ליווה אב ובנו טהורים ותמימים, בדרכם האחרונה, כשעשרות אלפי מוסלמי חברון המוסתים צוהלים ושמחים על הגגות, מלווים את מסע ההלוויה בשריקות אימים וצרחות ״אטבח אל יהוד״.
הוא, כמו כולנו, ראה עולם שקט ושאנן, מלא סיפוק למראה קרבנות האינתיפאדה המתרבים מיום ליום, קרבנות ה״שלום״, אנשים, נשים וטף חפים מפשע, הנרצחים בגלל יהדותם.
הוא, כמו כולנו, ראה את העידוד והתמיכה הישראלית ברצחנות הערבית, איך שכל חלל נוסף מגביר את החשק להפגש, לסגוד, להכנע לרב המרצחים היותר מנוול של זמננו.
הוא, כמו כולנו, ראה את יאסר ערפאת, שכל חייו הם מסכת של רצחנות מתועבת ומתוכננת, הופך להיות הגבור של עם ישראל ושל העולם, מועמד לפרס נובל לשלום (לא פחות) כאשר כנופיות הרוצחים שלו מתהלכות חפשי ומועמדות לקבל כלי הריגה.
והוא ראה איך חברון, מערת המכפלה, הופכת למרכז הסטה רצחנית של הפונדמנטליזם האיסלמי, איך יוצאים צעירים משולהבים, עם רצח בעיניהם, מהדרשות ה״דתיות״ המושמעות מעל קברי אברהם, יצחק ויעקב.
וברגע מסויים, אולי בליל פורים, שעה שקריאת המגילה שוסע בצווחות של ״איטבח אל יהוד״, ברגע מסויים, צרות המוות התכופות, נחלי הדם היהודי שנשפך ושמתכננים לשפוך, לא עלינו, כבוד ישראל שנרמס עד עפר – העבירו אותו על דעתו, דתו, ודעת קונו, איבוד צלם אנוש, פתיל השפיות ניתק. ומתוך תהום השיגעון, לבש לבושו של האויב, ועשה מה שעשה. לבש לבושו של ישמעאל, ועשה את אשר לא יֵעַשֶה.
לא נתחמק מלאמר את האמת. לא נדום מלהביע את הבחילה ושאט הנפש, את תחושת הגועל והחלחלה שאפפו אותנו למראה הזוועה. מי יכול לעמוד בפני הטירוף האיום, קנאת יחיד שנפרד ממחצב אומתו. מי לא ימחה, ויגנה, ויוקיע, ויקיא את רשמי התיעוב.
יקומו, ללא ספק, שועלים קטנים, מכל עבר, לרקוד על הדם. ריקים ופוחזים שישבחו את המעשה. פוליטיקאים צבועים שינצלו את הטרגדיה להתיר דמם של ציבור שלם. ישנם כאלה, רעי עין ורעי לב, שיקפצו על ההזדמנות, ישתמשו במעשי ייאוש ושגעון של קבוצה שולית על מנת להכפיש שמם של כלל תושבי קרית ארבע. יגידו ודאי ״סדום ועמורה״ ״חממה לרוצחים״ ועוד כאלה כינויים נחמדים המוכנים באמתחותיהם לעת מצוא.
לא מפראים גזעניים נתפעל, לא ממסיתים ציניים נרתע. אנחנו את אמת החיים שלנו נביע ללא פחד וללא חשש.
במה שדר׳ גולדשטיין הציל והחיה והטיב במלא העצמה החברונית, נוקיר ונעריץ את זכרו. ובמה שהוא רמס ברגלי הטירוף את כל יסודות החיים הישראליים החברוניים – נתמרמר ונתרעם, נזעק עד לב השמים, עד קצות המהות.
נפל דבר בישראל.
ומה הלאה?
לא נבראו רעמים, אלא לפשט עקמומיות שבלב. נצא מזעזוע עמוק זה נקיים ומזוככים יותר. תפקחנה עיני עוורים. כל הדמגוגיה הזולה של סופרי ה״תרבות״ שלנו, יפי הנפש, המשחרים לפתחו של הארכי – רוצח החייתי – שוב לא תשפיע עלינו.
מי שנתחלחל באמת משלוש דקות של קנאות מטורפת של יהודי מר נפש – מה הוא ירגיש בעמדו לפני יאסר עראפת, שמשך עשרות שנים מבצע רצח שיטתי בצבור הישראלי ה״חף מפשע״.
מטיפי המוסר המזויף, המוקיעים בצדק את הדר׳ גולדשטיין, לא יוכלו עוד לראות את מאות הזקנים והנשים, הילדים והילדות הישראלים שנטבחו באכזריות איומה על ידי עראפת ובפקודתו כקרבנות ״ מאבק לאומי צודק״. לא יוכלו עוד לראות בעיניו צמאות הדם, הציניות והמלגלגות, את ה״סבל של העם הפלשטינאי״.
רק נתנער מעט מטומאת הרוע שנתגלה בתוכנו, ונראה שהוא כאין וכאפס לעומת הסירחון המוסרי הנודף מהאכזריות הרצחנית האש״פית.
האם מי שגינה בישרות את דר׳ גולדשטיין, יוכל לעמוד עוד במחיצתו המצחינה של פייסל חוסייני שצהל ועלז כשסקדים עיראקים נפלו על אזרחי גוש דן החפים מפשע.
לא, אחי ורעי, בשום פנים ואופן, לא.
כי אנחנו אל חברון, נשוב. לא להתרפק על קברי אבות, אלא להתבשם ממוסר אבות. נמצא בקרבנו את הלב הטוב והעין הטובה שהם שורשי החיים שלנו. נחזור לינוק מהמקום הזה את המוסר הטהור, את אהבת האדם וחפץ עילויו, את האידיאליזם הישראלי שהוא טעם החיים באמת.
לא ליצור טכנוקרטיה עקרה ״הונג קונג של המזרח התיכון״ באנו לעולם. לא ״להשתלב במרחב״ תוך כדי איבוד כל ייחודנו ועצמאותנו.
״לך כנוס את כל היהודים״ - נתאחד כולנו, כאיש אחד בלב אחד, להיות מה שאנחנו – עם טהור וטוב המקרין ומאיר את טוב ה׳ לכל אפסי ארץ.
ידי רוצחים לא נלחץ, ולא נבוא בברית עמם, כי ממלכת כהנים וגוי קדוש אנחנו.
אלי הורביץ
הזעזוע היה קשה במיוחד עבור אלי. אלי היה שכנו של דר׳ גולדשטיין שגר בבניין הסמוך. בשנים הראשונות בקרית ארבע, הם ישבו זה מאחורי זה בתפילות בישיבת ״ניר״, שחו יחד בבריכה. פעמיים דר׳ גולדשטיין טיפל באלי, פעם אחת כשהוזעק והגיע תוך שניות לבית ואבחן דלקת ריאות קשה אצל אלי והזעיק נט״ן שפינה אותו לבית חולים, ופעם נוספת כשאלי חש ברע בעת סיור שבת בפארק ודר׳ גולדשטיין הופיע שם.
מכתב של הרב אלי הורביץ לרבו הרב צבי טאו לאחר פעולתו של דר׳ ברוך גולדשטיין במערת המכפלה
ב״ה
לכבוד מורי ורבי ר׳ צבי טאו, שלום וברכה,
גם אחרי השיעור בסניגוריא על ישראל, נשארו כמה נקודות לא ברורות אצלי, ואקדים – אינני ״בעל דעה״ כפי שהתבטאת אתמול, אלא תלמיד השותה בצמא דברי רבותיו, ואם אני מציג שאלות, וגם כאבים, הכל הוא בבחינת ״הלא למדתנו רבנו״ ו ״תורה היא וללמוד אני צריך״ ותו לא מידי.
א.
אמרת ״כולם כבר מגנים, התקשורת וכולם, לא צריך להוסיף גינויים״ וקשה לי תרתי:
1. השאלה הרוחנית אינה אם יש צורך בעוד גינוי, אלא האם התורה מגנה.
2. יש שאלה ציבורית – חינוכית. אני שמעתי בשיעור, שיעקב, (כלל ישראל), מוקיע את המעשה, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה ציבורית / ביטחונית, אבל בציבור הרחב, העממי, נתפרסם כבר במוצאי שבת שהרב טאו איננו מגנה, קרי – תומך.
ההבחנה בין שמעון ולוי, פנחס בן-אלעזר ושמשון הגבור, קלה בבית המדרש ובלתי אפשרית בקלחת הרותחת של קרית ארבע.
גם במוסדות החינוך ובישיבות שבקרית ארבע התפרסם פרסום רב שהרב טאו תומך בפעולתו של דר׳ ברוך גולדשטיין הי״ד, ורואים בכך אישור וגושפנקא לקו חינוכי, הסברתי, ותורני השולט במקומנו.
ב.
בעקבות פרשת המחתרת, למדנו שגם כוונות טובות שבקעקוע אושיות הממלכתיות הישראלית. תנועת ״כך״, כידוע, ואוהדיהם ביש״ע, גורסים שממשלת ישראל היא ממשלת רשע (גם ממשלת הליכוד וגם ממשלה הנהנית מרוב גורף שבעם) – כיון שאיננה נוהגת על פי התורה, ומתוך כך, מצווה לפעול בנפרד ובניגוד לה, ובכל דרך שהיא לפגוע בה.
מדוע, אם כן, הדגש החזק על הכוונה הטהורה, וכמעט התעלמות (או, על כל פנים, סלחנות) מהכוונה האנטי – כלל ישראלית?
ג.
הדגשת דברי חסידים שיש שכר על הכוונה הטובה. בסימן תרמ״ה כתוב: ״אדם שמחשב לעשות מצוה והיא אינה מצוה אלא עבירה ועשאה כי לא היה לו ממי לשאול מקבל שכר כבנות לוט, אבל אם היה לו ממי לשאול ולא שאל, נענש...״
דר׳ גולדשטיין הי״ד בִזה ברבים את המרא דאתרא (הרב דב ליאור), פעמיים בשבועות האחרונים. הוא סרב לשאול עצה ולקבל הדרכה תורנית מתלמיד חכם גדול, שזוכה לסייעתא דשמיא בהנהגת הישוב. האם אפשר לדמותו לבנות לוט שלא היה להן ממי לשאול?
ד.
עדיין לא הבנתי את דבריך שגם הילדים הקטנים והזקנים שנהרגו, היו בבחינת ״קוצים כסוחים כיסחת״ ובזה, למעשה, להגדיר את המאורע בחברון כאקט מוסרי, כמלחמת אברם להצלת לוט. ואם כן, אין כלל לראות פגם מוסרי כלשהו בזה.
ה.
הקביעה של אשמה קולקטיבית בערביי חברון בגלל ״האווירה המורעלת וההסטה הרצחנית הפרועה, שרק אדם חרש ואטום מסוגל להישאר אדיש לו״, היא ודאי משקפת את המציאות בשטח, אבל יחד עם זה, היא מהווה לימוד זכות על אותם רוצחים, כתינוקות שנשבו ברוח הזמן, אנוסים לבצע מזימות רצח. האם אין להבדיל בין מחבלים בפועל, לבין מחבלים בכוח? שבהזקף קומתנו הלאומית, יוכלו להסיר מעליהם רוח חמס הרעה ולחיות אתנו ביחסי שכנות טובים?
ו.
הזכרת שבוודאי מדובר במאורע לא מקרי, ועוד בפורים, שעניינו הבירור שאין מקריות. כמדומני שכולה עלמה מודע שנפל דבר בישראל, ומצפים לראות מה יראנו ה׳ בנפלאותיו. אבל בשעה שדוד נרדף על ידי שאול וידע שמעשה ה׳ הוא – נכשל באמרו ״אם ה׳ הסתירך (?) בי״, כדברי הרב (קוק) זצ״ל בעין אי״ה, שאין להקטין את ערך חופש הבחירה הפרטית, גם בהתבוננות על ההנהגה האלוקית הכללית.
קריתנו החביבה כמרקחה , וכן הישיבה (שבי חברון) באיזו מידה. ואני מצפה בצמאה לדבריך המאירים והמעירים.
תלמידך,
אלי הורביץ
נ.ב. מתנהל מאבק בקרית ארבע, היום, מאבק רוחני – חינוכי בעיצוב הצורה האידאית של הצבור החם והתמים שחי כאן. דבריך שנתפרסמו בכל רחבי הצבור הזה (ואני מתאר לי שגם בישובים אחרים) הכו הדים עמוקים אשר השפעה רבה להם. הם התפרשו כתמיכה (מפתיעה) במעשיו של דר׳ גולדשטיין וכעין השלמה עם הצורך לפעול מחוץ למסגרות הכלל ישראליות המקובלות.
על מנת שתצא אל הפועל מלא עצמת ברכת העין הטובה, לימוד הזכות, והעלאת המעשה לשורשו ותכליתו המבורכים, נראה לי, שהיה רצוי להוסיף בהירות בשאלות הנ״ל.