את הרב אלי ודינה לא הכרנו אישית, אבל את אמא של דינה, ברניס וולף, אנחנו ה׳נשים בירוק׳ מכירים היטב, היא אחת הפעילות הבולטות שלנו שחיה חצי שנה אצל המשפחה בחו״ל וחצי שנה בארץ. לא חשוב אם היא בחו״ל או בארץ, כאשה בירוק אמתית היא תמיד פעילה למען ארץ ישראל, בהסברה, במכתבים לנשיא בוש, לקהילה היהודית והלא יהודית, לעיתונים וכמובן תמיד מסתובבת באוטו עם כובע ירוק ומוכנה בכל עת להפגין אתנו.
ברניס הפגינה אתנו שנים רבות וצעקה ״אל תתנו להם רובים״ והבת שלה נרצחה יחד עם החתן על ידי הרובים האלו שפושעי אוסלו נתנו לרוצחים.
כל מי שהכיר אותם ראה מיד את האהבה הבוערת ביניהם, עד כדי כך שאף אחד לא התפלא אפילו ששניהם נלקחו יחד, כי בחייהם ובמותם לא יכלו להיפרד.
קיבלתי מכתב מרגש מאשה שבתה למדה באולפנת קרית ארבע אצל דינה המורה דינה, מורה בכל מובן המילה:
מבטה החם והמלטף כבש אותי כבר בפגישתנו הראשונה, יפי תואר פניה הקרינו הערכה וקרבה רבה כלפי בן שיחתה. למדתי לדעת ברבות הימים, עם העמקת ידידותינו שדינה ובעלה בשכם אחד פתחו את ביתם לרווחה בפני כל יהודי בנדיבות ובפנים מאירות.
בנותי למדו באולפנת קריית ארבע בה למדה דינה והגענו לשבת הורים בסוף השנה. במוצאי השבת, בסיום לימודיה באולפנה של הגדולה בבנותי, נערך טקס חלוקת התעודות. הערב נפתח בדרשת המנהל ולאחריו הוזמנו הבוגרות של הכיתה העיונית לקבלת התעודות.
כל בת אשר נקרא שמה, נגשה לשולחן הצוות וחלפה לאורכו בלחיצות ידיים וחיוכים ובנות ספורות העניקו למחנכת הכיתה נשיקה וחיבוק.
נותרנו במקומנו גם בעת חלוקת התעודות לכיתה המקצועית. הבת הראשונה שנקראה בשמה נגשה אל שולחן הצוות, לחצה את ידי המורות ועמדה כמשתהה אל מול המחנכת דינה ואז נפלה על צווארה ולא הרפתה את לפיתתה שעה ארוכה.
דינה ליטפה ברוך את ראש תלמידתה אשר סירבה להינתק ממנה ואשר קול בכייה הגיע עד לאוזנינו. דממה שררה.
צפינו במחזה כולנו נסערים ונפעמים, ודאי עברה טראומה קשה והמורה היתה לה לאוזן קשבת ולמשענת. אפשר להתקנא בקשר נפלא כזה אמרתי לעצמי כשצמרמורת חולפת בגבי.
שם נוסף הושמע ברמקול, גם תלמידה זו לחצה את ידי המורות והתרפקה שעה ארוכה על צווארה של המורה דינה. על פי רעד גופה ניכר היה שהתלמידה מתייפחת. דמעות זלגו גם מעיני המורה. כשעמלתי לחנוק את בכיי שלי, חשתי שרבים סביבי נאבקים בדמעותיהם ומקנחים דמעה וחוטם.
חוויות דומות חווינו כל הנוכחים כשכל אחת מבנות אותה כיתה עלו לקבל את תעודותיהם. לא שיערתי שטקס סיום שגרתי יהיה לחוויה רבת עוצמות. רק עם שובינו הביתה, כשנרגעתי קמעה, בקשתי פשר אצל ביתי.
בתי סיפרה שכיתה זו הייתה באקראי כיתה בעיתית, גם מבחינת משמעת וגם מבחינה לימודית. מורות ומדריכות מיואשות התחלפו בזו אחר זו עד שנפלה החלטה אולי לפרק את הכיתה. הורים ותלמידות הקימו קול זעקה ושבר וברגע האחרון הועלה שמה של המורה דינה והגזרה נדחתה ופינתה מקומה להזדמנות אחרונה.
סבלנות, סובלנות ואהבה אין קץ, תוך השקעת כל עצמה, הביאו לתוצאות המקוות ואל הנס הגדול שהתרחש והתגלה אט אט לעיני כל.
עם הזמן לבשו פני הבנות רוגע ושמחה, הנערות הצליחו להשקיע עצמם בלימודים. זו אחר זו, בזכות המורה דינה, הניחו את ׳נשקן׳ והשביתו את המרד בערכים, בדת ובחברה האנושית. בתי העירה את תשומת ליבי שאת דברי התורה באותה שבת סיום הכינו ונשאו דווקא בנות אותה כיתה.
כל בת חיפשה את הדרך שתהיה ייחודית לה כדי להרעיף אהבה ונחת רוח על מורתה הנערצת.
אפשר להגיד שכל חייהם של הרב אלי ודינה הי״ד היו חיים של אהבה, אהבה וסבלנות אחד לשני. אהבה למשפחה, אהבה לכל יהודי ויהודי, אהבה לארץ לעם ולתורה. עלינו להמשיך בדרכם באהבה ובגבורה.
נדיה מטר
