שיר אהבה דולק כנר בשני קצותיו, כך היו הרב אלי ודינה הי״ד המחוברים כגוף אחד בקשר חזק ואוהב. יחד גיבשו דרך חיים מיוחדת ומשותפת, אהבה ללא גבולות לכל אדם. מאות אנשים הצטופפו בצלם. ביתם היה פתוח, הזמן לא נחשב בעיניהם כמשאב פרטי או רכוש שיש להתקמץ בו, עד השעות הקטנות של הלילה לימדו ושוחחו.
הרב אלי ודינה חיו חיי תורה ומתוך זה ידעו להיפתח לעולם המוסיקה, המדע, הפילוסופיה ובעיקר לאומנות הנפש, יחד עם זאת לכל אחד היתה אישיות משלו שהקרינה לכל עבר כאותו נר הדולק ומדליק אחרים ואינו חסר מאומה.
הנר כבה! הוא כבה כשהוא עדיין זקוף, מלא עוז והדר ומפיץ אור וחום, כאומר ׳עוד כוחי במותני, עוד דרך ארוכה לפני׳. הנר כבה בצורה אכזרית על ידי פראי אדם הצמאים לדם, אכזריות הנוגדת כל כך את רכותם ועדינות נפשם של הרב אלי ודינה.
דינה היתה קשורה למעגלים רבים. אלינו, לבית משפחת האולפנה בקרית ארבע היא קשורה בהיותה מחנכת ומורה למוסיקה מעל עשור שנים. האולפנה שימשה עבורה בית גידול לפיתוח האישיות רבת התכנים שלה, על כל כישרונותיה הברוכים. חינוך, הוראה בלימודים, מוסיקה, רגישות, הומור, שמחה והרבה אהבה. הרבה אהבה לאדם ולטבע.
תרומתה של דינה לחינוך התלמידות היתה גדולה מאוד. במסגרת שיעורי המוזיקה היא היטיבה להעביר את מנגינת חייה ואת אמונתה בחיים, בטבע המופלא.
בקשריה הטובים עם אנשי הצוות מצאה ביטוי אהבת הרע שהיתה טמונה בה, אהבת האדם באשר הוא.
במאמר על חינוך ילדים כתבה דינה:
״אל תשכחי לחפש בכל דבר את הטוב, אפילו טיפה שיש לך בפנים. תעזרי בחברות שלך ובכל האנשים הטובים במעגלים שלך. בצניעות תסגרי את הדלת, אל תרוצי מיד לפרסם כל דבר, אין צורך לדבר על כל דבר, פעלי בענווה, בשיתוף פעולה, זו כבר ברכה גדולה. בלי ניתוחים פיתוליים ואנליזות אינסופיות, אל תחכי עד שתהיי יותר חכמה ומנוסה, זה הזמן לפעול, זה הזמן לעשייה״.
קטע שדינה מאוד אהבה:
רק להיום אנסה להסתגל למה שקיים ולא אנסה להתאים הכל לרצונות שלי, אקבל כל שיבוא כפי שהוא ואתאים עצמי לכול.
רק להיום אנסה לעמל את מוחי, אלמד משהו מועיל, אקרא משהו שדורש מודעות, הבנה וריכוז.
רק להיום בשלושה דברים היטיב לנשמתי, אעשה למישהו דבר מה מועיל בלי שיוודע לו, אם הדבר יוודע זה לא יחשב. אעשה שני דברים לפחות שאיני רוצה לעשותם רק לשם אימון ולא אראה לאיש שרגשותיי נפגעו, אני עלול להיפגע אך היום לא יראו זאת.
רק להיום אהיה חיובי יותר, אראה כמיטב יכולתי, אתלבש כיאות, אדבר בשלווה, אתנהג באדיבות, לא אעביר ביקורת על אחרים אפילו במעט, לא אחפש פגמים בשום דבר ולא אנסה לתקן איש חוץ מעצמי.
רק להיום תהיה לי תוכנית, יתכן שלא אוכל לעשותה בשלמות, אך היא תהיה עמי ואחסוך מעצמי מעשים פזיזיים והחלטות מוטעות.
רק להיום יהיה לי חצי שעה רק לעצמי, אנסה להירגע משך הזמן הזה ואנסה לפעמים לבחון באור חיובי יותר את חיי.
רק להיום לא אירתע ובמיוחד לא אפחד להנות כי מה שיפה ואאמין שכפי שאביט אני על העולם, כך העולם יראה לי.
דינה מאוד אהבה את הקטע הזה, גמילות החסד שלה והתייחסותה לסובבים אותה לעולם לא גרמו לה להזניח את התקדמותה האישית בעין בוחנת ומבקרת. נראה שדברים אלו שכוונו רק להיום אומצו על ידי דינה מידי יום.
יש חברות, יש חברות של שיכבה, יש חברות של שבת, יש חברות של שכנות ויש חברות של ילדות. יש חברות של יום חול ויש חברות של יום טוב. ויש חברות של ניצוץ ראשוני בנפש שמתגבר ונהיה קשר של נפש, קשר שלא קשור ביום יום אבל קשר שמגשר על פני תהום, קשר שלא מצריך מפגש חודשי, אבל קשר שמהווה צורך רוחני. קשר של תמיכה אמתית.
קשר אמתי כזה היה לדינה.
הצלילים שעלו בנגינתה של דינה הרטיטו את נימי הנשמה, גם אם זה היה ניגון קלאסי מודרני שלא נשאב מהמקורות, היה בו משהו קדושתי. דינה קידשה גם את החול.
יומיים לאחר הרצח הגיע תלמידה של דינה מהמקום האחרון בו לימדה וסיפרה לבנות האולפנה איך שדינה הביאה בשיעוריה במכון ״בניין שלם״, בקורס בענייני חינוך, המון סיפורים מהאולפנה. בכל שיעור שהעבירה במכון, היא תמיד החייתה את הנושא שעליו דיברה בדוגמאות מהווי האולפנה ומשטח עבודתה עם הבנות בדוגמאות מהטיולים, השבתות ומהתנהלות היומיום של הצוות החינוכי.
התלמידה, חיה ממן, סיפרה שבשיעורה האחרון, עד כמה שזה נשמע אבסורדי, עסקה דינה בנושא השכול, כאילו הכינה את כולם להתמודדות עם היעלמותה הקשה. מכיוון שהיה זה השיעור האחרון בסדרת השיעורים, דינה ביקשה לסיים את השיעור עם נימת עידוד, היא סיפרה את הסיפור הבא, כדי שנוכל להפיק ממנו לקח על היכולת שלנו להיות חזקים.
הסיפור התרחש בראש הנקרה, אליו נסעו הרב אלי ודינה לטייל בזמן שדינה היתה בעצב, בהרגשה שהכל קורס.
שם בין הנקרות בתקופת חורף סוערת, כשבראש הנקרה הדבר מורגש ביתר שאת הגלים התנפצו על הנקרות שוב ושוב בתנועות חזקות מאין כמוהם, מכיוונים שונים, בזרמים וצבעים מגוונים ורועשים, שם באותם רגעים קל היה כל כך לרצות להצטרף לאותם גלים ולהיסחף באותו הזרם לקפוץ לתוכם ולזרום איתם.
אך בעוד דינה מתעמקת בזרמים המתנפצים, הסיח אלי את דעתה ואמר לה ״עצרי לרגע את מבטך על הזרמים, החליפי את מיקודך מהגלים ותפני אותו אל עבר הסלע שלעברו הגלים שועטים ועליו הם מתנפצים, שימי ליבך לכך שאותו הסלע עומד ואיננו זע. איננו משתנה ואיננו מושפע למרות כל הזרמים, הגוונים והרוחות. למרות ההתנפצויות הוא נשאר בשלו, איתן ויציב וזאת מכיוון שהוא מחובר למקום תחתון ועמוק, מקור בלתי נדלה, מקור מלא.״
צילם אלי הורביץ באותו הטיול
חודש וחצי לפני הרצח, דינה ישבה עם אחת מהתלמידות המובהקות שלה מהאולפנה, אושרית אייזקס. אושרית בדיוק סיימה לכתוב מכתב למעיין ארבל חברתה ואחרי שאושרית סגרה את המעטפה ותכננה לשלוח את המעטפה, דינה ביקשה לנצל את ההזדמנות ולהוסיף כמה מילים משלה למעיין ארבל על המעטפה.
דינה כתבה: ״מעיין, אני בגן עדן יושבת עם אושרית שותה קפה בירושלים העתיקה וחושבת עלייך, אוהבת דינה״.
יעקב סופר
