מקצת מהזכרונות מהעבודה יחד במדרשת הרובע.
באחת מישיבות צוות במדרשת הרובע, דינה סיפרה על חוסר אהבתה לבשל: ״לא די שמשקיעים בכך – עוד בסוף אוכלים וגומרים את זה״...
בדיון על המצב הביטחוני אמרה דינה: ״מי היה מאמין שאני, אמריקאית מפונקת, גרה במקום שכל הזמן שומעים יריות״
דינה החליטה לא להתקדם לדוקטורט כפי שחשבה, ובמקום זה בחרה לדאוג לנשמה, היא החליטה להירשם לקורס במכללה בבית וגן, לקורס יצירתי שנוצרה בו דינמיקה טובה, ודינה אספה שם חברות חדשות.
בחנוכה (כחודשיים לפני הרצח), פגשתי את דינה והיא סיפרה על הפעלה שהיתה להם במכללה לקראת חנוכה בנושא אור ונרות. כשהיא סיפרה לי את זה, כל כך התרגשתי והחלו לזלוג לי דמעות, דינה, באופן אימהי המאפיין אותה, ניגבה את הדמעות מפני. היה לדינה יכולת אינטימית להשתתף, להרגיש.
מיתי להמן
