הכרתי את דבי בארצות הברית במחנה נוער של בני עקיבא לנוער הציוני. היינו שנינו בסיום כיתה י״א בגיל 17, דבי הגיעה מוושינגטון. במחנה חילקו אותנו לקבוצות לימוד, למדנו על ציונות וכל מיני דברים כאלה.
יום אחד כל החברה הבריזו מהשיעור, מי שכן הגיע זה היה רק אני, אייקי (הרב אריה וייס) ועוד כמה חברה וגם דבי וולף (דינה הורביץ) הייתה שם. מכיוון שזה כבר לא היה שיעור, אז ישבנו על הדשא והתחלנו שיחות נפש כאלו על השאיפות שלנו ומה אנחנו רוצים לעשות בחיים.
אני זוכרת את זה כדבר שהשאיר עלי רושם מאוד עז. דבי הייתה מאוד גבוה ומאוד יפה עם שיער ארוך כזה והיא סיפרה לנו שהיא עוברת תהליך מאוד קשה של חזרה בתשובה בבית. דבי סיפרה שמאוד קשה לה עם זה כי היא לומדת בבית ספר לא יהודי.
דבי סיפרה שהיא רוצה להפוך את כל הבית שיהיה כשר ואביה מאוד מתנגד לזה כי הוא חושב שזה חוצפה שנערה בת 17 תגיד לאימא שלה מה היא תאכל ומה היא לא תאכל. דבי גם החליטה שהיא מביאה צלחות מנייר הביתה ואוכלת רק בהם ורק אוכל קר. גם זה לא מצא חן בעיני אבא שלה, שחשב שזה לא מקומה של בת 17 לקבוע מה יהיו הנהלים בבית.
דבי סיפרה לנו את זה במחנה והיתה סביבה הילה כזו מעל הראש ואנחנו ישבנו שם פעורי פה, ראינו שדברים שמאוד מובנים לנו מאליהם, אנחנו שבאנו מבתים דתיים, לה זאת השאיפה ובכלל היא רוצה לעלות לארץ. דבי סיפרה את הדברים בכזאת התפעלות.
כמה שנים לאחר המחנה קיץ באמריקה, פגשתי את דבי שוב. הפעם בארץ, בשנת 1973, אני הגעתי לבית משפחת הורביץ לעשות אצלם את השבת כי אני קרובת משפחה שלהם, באותה שבת גם דבי הייתה שם אצל טובי חברתה, אחות של אלי. גם אלי הגיע בדיוק לפני שבת והיה לו שיער פרוע כזה, אם הייתה לו כיפה אז אני לא ראיתי אותה.
במהלך השבת ישבנו ודיברנו ואלי הזדנב מאחורינו וקרקר סביבנו חלק מהזמן. במוצאי שבת דבי סיפרה לי שהיא ואלי הולכים לשמוע שיעור של הרב צבי יהודה בישיבת מרכז הרב בקרית משה.
העברית של דבי אז הייתה מאוד גרועה, הרבה יותר גרועה משלי, כי היא לא למדה בבית ספר יהודי ממש (רק כמה שנים ביסודי).
הצטרפתי אליהם. הלכנו לשיעור בקרית משה, אלי לא נכנס, הוא כל הזמן הסתובב ברקע. אנחנו, יחד עם כל הנשים, ישבנו שם באיזה כוך והיה שם איזה רמקול קטן שכל הנשים ישבו סביבו וניסו להקשיב לשיעור. ראיתי את דבי כותבת כל מילה, למרות שהיה מאוד קשה להבין. אחרי השיעור דבי יצאה בהתפעלות ואמרה ״איזה שיעור נפלא היה, איזה פלא״.
שאלתי אותה ״את רוצה להגיד לי שבאמת הבנת משהו מכל השיעור הזה?״ דבי השיבה ״אני כתבתי, חלק הבנתי וחלק גדול לא הבנתי, אבל בבית אנחנו נשב ונשקיע ואנחנו נבין את כל מה שהיה שם, אבל זה היה נפלא״
ההתלהבות זו תכונה שאפיינה אותה, זה מה שראיתי אצלה לכל הדרך (גם כשעבדנו יחד באולפנה בקרית ארבע) הדברים הפשוטים מאוד בחיים, בשבילה היו בהתפעלות מאוד גדולה. בשבילי דינה הייתה נפש שהתחילה מאיזשהו מקום וכמו מגנט הייתה שואפת למעלה וסוחפת אתה עוד. הרצון שלה להגיע למעלה, מהמקום שהיא התחילה, היה דבר שתמיד עשה עלי רושם. ההתלהבות שלה תמיד עשתה עלי רושם ושאף אותי למעלה.
אני חושבת שאם היה לה תסכול באולפנה, זה שהיא הרגישה לפעמים שיש בנות שסתם רוצות ללמוד ולא מתלהבות מזה. עד היום מכל דבר ממנה אפשר להתפעל.
אדי רוזנבלו
