הרב עודד ולנסקי
ישיבת הר המור
"אלי אלי למה עזבתני"! אלי, ובאמת הרב אלי – והגם שבעבורי היית ותשאר תמיד אלי – ודינה, חבוקי נשמתי ונשמת רעייתי, רוחינו ונפשינו, משכבר הימים. לעמוד פה בחצר הזאת, במקום הזה, בנוראות הנסיבות האישיות המיוחדות לי ולמשפחתי, ולאחוז בכנפות נשמותיכם הטהורות שכזוהר הרקיע מזהירות, לאחוז בכנפות נשמותיכם הקדושות, ממאן להפרד, פה במקום הזה...
אלי ודינה! מעוצם נעימת אצילותכם, זיות טוהרה וטובה, מגודל מרחב תורתכם–חוכמתכם, עומק בינתכם, טובכם ונועמכם ושמחת רננת חייכם, נלקטתם מארץ החיים בסערה לישיבה של מעלה, מעמק חברון, מעומק מעמקי עצת צדיקו של עולם. ממקור מקורי יושרה הרם והמתנשא של אצילותכם, קויה הישרים, אידיאליה העליונים, נכנפתם אל כמיסת נצחי החיות האידיאלית, בפקידת – פקודת נצח נצחי המחשבה הקדומה של ד' אלקים צבאות אלקי מערכות ישראל, אדון העולמים, ריבון כל המעשים, יוצר עם זו לו לספר תהילתו, מחשבת הקדומים משמי שמי קדם. פעם אחת, אלי ודינה, פעם אחת תרשו לי להעיז ולומר – משם לוקחתם, משם קורצה נשמתכם ולשם אתם שבים ללכת לנצח.
הנה כי כן, מנה של קודש כפול היה! ודבוקת אחודתכם היא כולה אחת, יחידה ומיוחדת לעד ולעולם לנצח, מן העולם ועד העולם. איזה אור, איזו הארה של חיים. שכלולי החיים והעידונים שמילאו את חייכם מתוך רוב הקשיים והמצוקות שעברתם, הדרך המיוחדת הארוכה והעקבית, שעשיתם כל אחד לחוד ושניכם יחד, לאות ולמופת היו לכל. "אורות מאופל אמר ויהי"! ואתם, אכן לאן אתם הגעתם, בהתגלמות נפלאת סדר אלוקי עליון זה שבדורינו, דור גאולים, בקרבכם.
לפני כעשרים שנה נקבעתם בחברון. אתם, שבמסירותכם החילותם את מפעל חייכם בקודש בהעמדת יסוד תלמידי החכמים אשר בישראל, בהעמדת תינוקות של בית רבן, ומתוך כך נתעליתם עד ראש הפיסגה בהעמידכם בחכמת אצילותכם, ביושרכם, על אדני המהות וזקיפת החוסן, המוני תלמידי חכמים בוגרים ובנות ישראל בוגרות, אך טבעי היה שבאידאליותכם הטהורה והמופלאה, תקבעו את משכנכם, את ליבת חייכם, מפעלכם בקודש בנין חייכם ומשפחתכם ורוב תלמידיכם, סמוך לאיתני עולם אבות האומה, אדם הראשון, עושים עצמכם שיריים לכנסת ישראל וקודשא בריך הוא. כל כולכם חיבור טהור, זך, חף מכל ספק, תמהון לבב, עצבנות, מורך לב. כולו ישר, לבן, נקי, קשוב לימין ד' הרוממה, לקוים הארוכים, לאידיאלים האלוקיים במרחבי מרחביהם הקדומים, המאד מקיפים, אשר בכמיסת יניקתם והתפשטותם המתמדת ממקור מקורי החיים עד לאין סוף לארצות החיים, פה, בארץ ישראל, במדינת ישראל, נדחפתם תדיר לפעול את עדנת מפעלותיכם בקודש החיים ואדירתם.
חברון. עליתם לחברון! נתעליתם בחברון! ממעמקים, מעמקי המעמקים, מהשורשים היותר נעלמים, מיסוד מחשבתם של ישראל הכמוסה, הפנימית, הקודמת לכל, משמי שמי קדם, מקודש קודשי הברית, מזכות האבות, שכה היטבתם לזלף בעבודת קדשכם היום יום יומית בנפשות תלמידיכם תלמידותיכן, כל כך טוב כל כך ישר, כל כך איתן, כל כך אמיתי, לבנין בית ישראל, נצח ישראל לגאולתו לדורות עולם מן העולם ועד העולם.
מעמק חברון נתעליתם, נתעליתם בסערה השמימה, למחיצת עליון שאין כל בריה יכולה לעמוד בה, סמוכין, סמוכין לשכנו של מקום, לעד ולעולמי עולמים לנצח.
מזהירות נשמותיכם כזוהר הרקיע, אלי ודינה. נורא ממקודשיך! מנה של קודש כפול היה בחוברת, ושאני אעמוד פה ממאן להיפרד…
אלי ודינה, מעמק חברון קורצתם. קורצתם מעמק חברון כפי שכל הדור שלנו, כפי שכל הדורות שלנו, דורות הקץ המגולה, דורות ראשית צמיחת גאולתנו, קרוצים ועומדים מעומק העצה העמוקה הקדמונית של צדיקו של עולם. אחד הדברים האחרונים שדיברנו עליהם, אלי, שזכיתי להורות לך מקום בו, היה בדרוש בעל ה"דברי אמת", החכם יצחק בכר זצ"ל, בסוגיית עמק חברון, בעומק מעמקי העצה העמוקה של צדיקו של עולם. כמה שמחת אז, כמה צהלו פניך כשחזרת אלי אחר עיונך מדושן עונג.
ומעומק העצה הזאת, על במותיכם חללים נשתגב לדעה ונאמר: אם יש מישהו בעולם, אם יש מישהו בחיות הטרף העטות עלינו מכל עבר החושב שמכמונות יטמין הוא לעם ישראל במצעדי נפלאת גאולתו, הרי שבעומק העצה של קדמונו של עולם, המעלינו על במותי ארץ בדרך הטבע ומדריכנו על במות אויבינו, בשמי שמי קדמוניות פקודת הישועה והרחמים אשר בה, כמו שמונחת כל בהירות התקדמותכם והתעלותכם, אלי ודינה, במעלות קדושים וטהורים, במרחבי הנצח, כן כל סדר משנה תוקף התקדמותנו, אנחנו הנותרים נדהמים וכואבים, התקדמות כל בית ישראל, כל כנסת ישראל, במעלות שירת הגאולה, "כי עמנו אל".
אל–נתן וגם לקח. ממקור שמי שמי קדם של הרחמים היותר עליונים, של ה"רחם ארחמנו נאום ד'", שם מקור המתנה וגם מקור הלקיחה. ואנחנו פה, האוחזים בכנפות נשמותיכם הטהורות ממאנים, ממאנים להפרד, כל קהל עדת ישראל, פה בארץ ישראל, במדינת ישראל, קום נקום בגיבורים, נתעוזז בגבורה, נטה אזננו להקשיב ולשמוע, נפתח לבבותינו להתמלא מעינות האצילות שמהם ינקתם ואת מימיהם זילפתם לנשמות צמאות. נתמלא בגבורת חילים של חיבור, "כל ישראל חברים", בדיבוק חברים בונה עוצמה, בונה יכולת, בונה גבורה, חוכמה, תושיה, אמיצות לב, מסירות נפש, ברום פסגת האידיאל האלוקי של חיינו, בתורה לכללותיה ולהמון מרחבי ומרחקי השתרגויות פרטיה, ובגבורת החיל והחוסן של חיינו הלאומיים, החברתיים והמדיניים–צבאיים.
"בקרובי אקדש". ישבנו בבית בשבת תחכמוני של תלמידים אהובים באותם הרגעים הנוראים והנמהרים של ליל שבת האחרון, והפלגנו מאד בענין "ביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים". אינני יודע איך נמשכנו לדיבור הזה, אבל כך היה. קבענו לדבר בענין אחד ונמשכנו לענין אחר, ונמשכנו ונמשכנו ולא ידענו על מה ולמה. מ"וינוחו בה" הליל שבתי, נמשכנו ל"וינוחו בו" הבוקרי, והרחבנו והרחקנו והעפלנו בקדושת המוספים ובשורשה הנעלם, "שני כבשים בני שנה תמימים", "בקרובי אקדש".
קרבנכם הנורא, קרבן הציבור הזה, מעצים את כלנו, את הוריכם, את ילדיכם, את נכדיכם, אותנו החברים, את כל קהל עדת ישראל, את כנסת ישראל כלה, מעצים את כלנו ועושה אותנו חברים, כפי שאתם ידעתם בהיותכם בקרבינו לחבר את כולם בקדושת היחוד העליונה. עולתכם התמימה כנוראותה המזעזעת כן עוצם מפעלות הקרבתה אותנו להגביר חילינו ולהעצימנו. נלכה מחיל אל חיל, "אלוקים יראה בציון".
"בקרובי אקדש", אישי ישראל ותפלתם, אש מגבוה ומן ההדיוט בחוברת, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, במסירות נפשם ההדדית עד כלות, בעצה גדולה ועמוקה, כמוסה וארוכה, עצת צדיקו של עולם. מאז "ואעשך לגוי גדול", מאז ברית בין הבתרים, עצה אחת גדולה ואדירה, קו אחד ישר של רחמי רחמים, של חן וחסד שעל פי עמוקת התוכנית של האידאל היותר כמוס, היותר עקיף והיותר ממלא, קו אחד נטוי עלינו, דרך כל הסיבוכים והיסורים, מתוכם ועל גביהם, לגאול אותנו, לחזקינו ולהעצימנו.
במחזור ויטרי מצינו דבר נורא. מתוארת מחיצת עליון שסביב לכסא הכבוד, והוא מפליג בתיאור של היושבים בישיבה של מעלה עד עשר שורות. ובשורה הראשונה, אל נוכח פני ה', יושבים ראשונה במלכות הקדושים, הרוגי מלכות, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. ומשהו מאורות הנקודים העליונים, הנישאים והנעלמים האלה, בחמודת אידיאליותם הנשגבה, הן ירשימו כל חוגי עולמים, וגם את עולמינו אנו, עטופי היגון, פה בארצות החיים של תחיתינו הלאומית בארצנו, את כולנו, את כל קהל עדת ישראל, ויעצימונו חיל וחוסן, גבורה ואמונה כבירה להמשך מפעל התחיה של דורותינו, המשך הדרך של ילדיכם, נכדיכם, של הוריכם היקרים, של כולנו, המשך דרך הגאולים, גאולת ישראל במסילתה העולה. "כי ד' בחר בציון איוה למושב לו יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. כי לא יטוש ד' עמו ונחלתו לא יעזוב, בעבור שמו הגדול", אמן ואמן.
