לכבוד אבא, אמא ואורי
שלום וברכה, מה שלומכם? בריאים, שלמים, נהנים? אל תקמצו במכתבים. מאוד אנו משתוקקים לשמוע מה קורה אתכם לפרטי פרטים ומאוד מאוד מתגעגעים שתחזרו כבר הביתה. ירושלים פשוט לא אותו הדבר בלעדיכם. גם הילדים מתגעגעים ושואלים יום יום מתי תחזרו.
לצבי קשה לעכל את העובדה שכל הסבים והסבתות שלו באמריקה (לא שיש לו מושג מה זה אמריקה) והוא מתכנן לעצמו תכניות איך שלפסח כולם יבואו. הוא דייקן מאוד והוא חוזר לעצמו, פעם אחר פעם, איך יביאו את המזוודות במכונית לנמל התעופה, ויחכו בתור, ויעלו על המטוס וכו׳ וכו׳.
בת שבע, ב״ה, בסדר, פורחת ומתפתחת, שמחה מאוד בבית ספר. אנחנו שמחים שהעברנו אותה כיתה, לא בגלל שהמורה משהו מיוחד (בכלל לא), אבל היא מרגישה טוב בחברה שם, יוצרת קשרי ידידות חדשים, ובאופן כללי טוב לה.
פעם בשבוע אני נותן חוג לחברות שלה (כיתה א׳ וב׳) בחומש, ואז היא נשארת בקרית משה כל היום ובערב חוזרת איתי.
כשתיארתי את קשיי שרי לעזוב את חרן, ששם היו כל החברות שלה וכו׳ ושאלתי: ״מה אתם חושבים שאברם עשה? הכריח אותה לבוא אתו? השאיר אותה שם?״ בת שבע ענתה, כדבר המובן מאליו: ״הוא לקח גם את החברות שלה״.
צבי שמח בחדר (תלמוד תורה מורשה). הוא לא בדיוק הוילנא גאון והוא איטי, בעצם, מבחינת לימוד קריאה וקליטת הסיפורים, אבל כבר ראיתי הרבה ילדים שבגיל חמש או שש עושים פתאום תפנית ומתבגרים, במובן זה, תוך זמן קצר. הוא באמת ילד מאוד פיקח, זיכרון מופלא, חמוד עד הגג וטוב לב.
לפני כמה ימים דינה נתנה לצבי דובי, הוא זרק אותו בזעם ואמר: ״הוא לא טוב, הוא שבט״. דינה לא הבינה, עד שכעבור כמה דקות היא שמעה את צבי צועק על הדובי: ״אתה דובי שבט״. כנראה שהוא לא קלט את מלא המשמעות של ראש השנה לאילנות.
נחמה אוכלת וישנה וגדלה וצוחקת הרבה מאוד. בזמן האחרון היא לא היתה בקו הבריאות – לא משהו רציני. דלקת אזניים, עיניים וכו׳, אבל היא חמודה ומתחשבת אפילו כשהיא לא מרגישה 100%. היא מנסה לזחול, אבל בדרך כלל היא מתקדמת אחורנית. עד שתחזרו היא בטח תתחיל ללכת.
מה בדיוק אתה עושה, אבא? לאן תסעו ומה תעשו שם? האם אתה נהנה מהעבודה? אתה מצליח גם ללמוד קצת?
ומה אתך, אמא? איך זה להיות אצל רותי (דיקר, אחותה מניו יורק)?
...
אלי
