דינה הייתה מחנכת במדרשת הרובע והיו הרבה שיחות ומפגשים שזכיתי להיות עם דינה, בהרבה ישיבות צוות במדרשה, כל ישיבה במחיצתה הייתה מרעיפה חום.
כשאני שומעת מבנות שאומרות שמבחינתן דינה עדיין חסרה להם, ניסיתי לחשוב על זה. דינה הייתה סוד של תשובה מאהבה.
בחורה מספרת שהיא סיפרה את מר ליבה בפני דינה ובכתה, כשהיא פתחה את עיניה היא ראתה שגם דינה בוכה.
לפעמים חושבים שכשאתה שומע בעיה ישר יש לך את המרשם של איך לפתור, יש לך את הכלים או איזה גישה מקצועית והבנה ממעמדך. אצל דינה זה לא היה ככה, כשהיא הייתה עם בן אדם היא הייתה אתו במובן של ׳עמך אנוכי בצרה׳ לא על מנת להוציא אותו ברגע זה, קודם כל אני אתך.
הבן צבי מספר שפעם הוא התעורר בשבע בבוקר (זה היה בתקופת פיגועים והלוואי שזה היה בשעה שבע, צבי) מאיזה צעקה של אמא שלו ״אני לא מאמינה! אני לא מאמינה!״ ואז הוא התעורר משנתו ושאל בדאגה ״אמא, מה קרה? מה קרה?״ ודינה השיבה ״אתה לא יודע, תלמידה התארסה״.
כל דבר אצלה, זה היה לחיות את הדבר עד הסוף.
במבט מבחוץ, כשרואים מורה שבוכה יחד עם תלמידתה כי כואב לה, קשה לה, מר לה, אז אתה שואל את עצמך, רגע איפה הסמכות של המורה שבי? איפה האוטוריטה? איפה הדיסטנס? אוטוריטה ודיסטנס אלו מילים לועזיות, לעומת זאת, סמכות זה להיות סמוך אל, להיות קשור וקשוב וחבוק, הסמכות זה כחלק מהיותנו יחד - אחד.
דינה ידעה את סוד האהבה, היא ידעה את זה לא רק בשכל, אלא בכל ישותה והיא המיסה חומה אחר חומה.
דינה, כשמה כן היא, מלשון דין שהוא עומק החסד, מצד עומק החסד היא ראתה ש׳כולך יפה רעייתי ומום אין בך׳ ודרך הנקודה הזאת היא הצליחה להזרים אנרגיות אדירות בתוך האנשים.
הביחד של דינה כל כך היה חזק, דינה ידעה לחשוף את הדמעה שהייתה בפנים, היא לא יצרה אותה היא רק חשפה את הדמעה. היא עשתה את זה בטבעיות מלאה וזה כל החן וכל היופי של דינה.
דינה ראפ
