בנות יקרות,
לא הולך לי משום מה בחרוזים וזה כנראה מפני שגיליתי שבחרוז אפשר להעביר דברים קלילים ומבודחים, או מסרים נוקבים עם ציפוי מסוכר, אך כעת רציתי סתם להתחלק אתכן בסגנון ״חופשי״ וללא מגבלות. כיאה לחופש הגדול!
חלפה לה שנת שירות מלאה בחוויות ובעבודה ללא לאות. קשה לי להאמין שרק כעת, לפני שנה תהיתם די בפחד ״עוד מעט זו התחלה!״ ועכשיו כבר הסיום.
מה שלומכן? כמה הרבה אני חושבת עליכן!! (גם אם לא באתי לבקר בשירות לאומי).
לפעמים אני רואה בעין שכלי את כולכן, כלל הכיתה, ולעיתים פרצוף זה או אחר צף ועולה בזיכרוני. לא ברור לי הקשר בין הופעת הזיכרון והסיטואציה, לפעמים זה קורה בעקבות שורה מאיזה שיר או חיוך חם של מישהו, ביטוי לשון (״מה זה בסיסי!״), או שקיעה משגעת מאחורי הקרוואנים. ולפעמים סתם, סתם בא לי להיזכר, להיאנח...
והאמת, התרגלתי לכיתה החדשה שלי ואני כולי בתוך תוכם, כפי שצריך להיות. אני כבר לא מחפשת אתכן בין קירות האולפנא והתרגלתי לכך שתמונותיכן מתנוססות בפרוזדור. ויותר מזה: יש בליבי תחושה עמומה, שדומה לתחושת האם שהיא שולחת את ילדיה לבית ספר בפעם הראשונה, ששם בחוץ אתן מתפתחות וגדלות, כל אחת בדרכה היא ולא כקבוצה. כל אחת ואחת צועדת בנתיבה, נותנת, תורמת, מקבלת ומתגבשת...
כנראה אני מילאתי את חלל הגעגוע בגאווה ובבטחה. מרחוק אני רואה בכן דברים נפלאים, גם לא חסרות השמועות הטובות שמגיעות לאוזניי.
תתנו לעצמכן להיסחף בזרם, לבדוק כל דבר, לשאול, לתהות, לחקור, לחוות – אך עם משוטים כדי לכוון את השייט בגדרי ההלכה המתוקים מדבש. לפתוח את המפרשים במלוא עוצמתם לרוח, אך להחזיק טוב טוב במצפן - עיקרי האמונה משיבי הנפש!
המשיכו לשמור על קשר!!! כמובן אפשר לצלצל ולבקר בכל עת!
בגעגועים ובאהבה,
דינה
בוודאי כולכן יודעות שנולד לנו נכד – אח לשיר הודיה, ששמו יגאל מנחם. ברוך השם.
