מתוך מכתבים לאלי בעת שהותה באמריקה בתום שנת המכללה (מתורגם)
אלי היקר ביותר,
אתה משורר. המשורר שלי. אני אוהבת אותך ואני אשתך לעתיד המגששת, מהורהרת, חסרת מילים. אני שלך. אני מצטערת. ביסודו של דבר אני אדם רגשי עמוק - הרגשות שלי חדים, מסנוורים עמוקים מציפים, נוצצים, זיקוקים ואמיתיים. עם זאת, אני מוצאת שאני לא יודעת איך להגיד לך - אתה כל כך טוב - אני מרגישה לא מספיק ראויה.
אני אוהבת אותך מאוד. לכל מקום שאני הולכת אני מחייכת. חייכתי הרבה השבת וגם כשאני מקבלת את המכתבים שלך. (לפעמים אני בוכה).
אני מנגנת הרבה בפסנתר, כל הזמן עד הלילה. אתה צריך לשמוע אותי, נהייתי די טובה לאחרונה. הרבה רגשות. הו אלי, אני לגמרי מרגישה אותך וחשה גל אחרי גל את תחושת האהבה אליך, אני אפילו לא יכולה להמשיך, כי אני לא יודעת איך לגרום לך לדעת כמו שאני רוצה שתדע.
אלי היקר מאוד,
אתה מדהים. לא יודעת אם הייתי מגדירה את זה כך, אולי מופלא, או פנטסטי או משהו כזה. נו טוב, מה שממציאת מילים דמיוניות כמוני עושה כעת, הוא לנסות לומר לך שבעיניי אתה כביר ומושלם ואני אוהבת אותך.
אני יודעת שאתה אוהב להרכיב פאזלים ואני מצרפת לך פאזל שהוא ציור שאני מאוד אוהבת, עוד מהיותי קטנה. אין לי מילים לתאר מה הציור עושה לי, אבל אני נותנת לך את האהבה שלי. הפאזל מייצג את העובדה שאי אפשר להתכחש לה, שאנחנו שנינו אחדות אחת.
תחשוב עלי כשתחבר את החלקים ותזכור את הפאזל שהרכבנו יחד
יום הולדת שמח!
אני, דברה וולף, מחדשת בזה ונותנת לאלנתן הורביץ את מתנת יום הולדתו ה -21 ביום זה, 31 באוגוסט 1972, אשר בלוח העברי הוא, אני חושבת, כ״א אלול תשל״ב.
אני אוהבת אותך
להתראות בקרוב בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש תיבנה ותיגאל במהרה בימינו אמן.
דבי
