מכתב של דבי להוריה באמריקה לאחר שיחת טלפון קשה
אמא ואבא יקרים,
החלטתי לכתוב לכם מיד ... הזכרתם אתמול בלילה מילים כמו ״אנוכיות״ ו״לא מתחשבת״, ואני מבינה טוב מאוד את נקודת המבט שלכם, כי מלכתחילה זה נראה כאילו אני עושה את כל מה שאני עושה בלי לראות אתכם ולהתחשב ברגשות שלכם. שאני עושה מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, בלי שום שיקול אחר - שזה, אני מניחה, הגדרה הכי קרובה ל״אנוכית״.
אבל רגע, אם הייתם חושבים עוד דקה, רק תחשבו: אני הבת שלכם - אתם ההורים שלי, הקשר שלי איתכם חזק יותר מכל המילים שאני יכולה למצוא, אבל אני כן יודעת שזה משהו מאוד חיובי ומאוד מאוד חזק, וממנו אני שואבת את רוב הכוח שלי, מהמקור שלו. מתוך האהבה וכבוד גדול (לא, אני לא מוצאת את המילים עמוקות מספיק) שהם הבסיס שלי לכל השנים האלה. איפה יש למילה ״אנוכיות״ מקום? איך זה יכול להיות?
אני מנסה לומר, שאני רוצה לשמח אתכם מאוד מאוד, ולעולם לא ארצה לפגוע בכם. ולגבי עכשיו, ניסיתי להסביר כמה שאני שמחה ואיך שאני רוצה שתהיו כאן חלק מהאושר שלי, שתשתתפו, כי באמת שזה לא שלם בלי שגם אתם תהיו שמחים. אנחנו לא עושים את מה שאנחנו עושים כדי לפגוע בכם, אנחנו עושים את מה שנכון וטוב וטבעי לכולנו, גם עבורכם.
אבדו לי המילים, אני מגששת וכל הזמן חושבת איך כל זה מתפרש בצורה לא נכונה, ואני כל כך מצטערת שנפגעתם ואתם נסערים. עם זאת, אני חושבת שהסיבה היא אך ורק אחת - מרחק תקשורת. זה כל כך קשה לכתוב ולדבר ולומר דברים שהם כל כך ברורים לכל אחד כאן (בישראל), ובגלל כל הסיבוכים הנובעים מלהיות רחוק, זה הפך להיות קשה להתמקד ולהסביר בבירור את הדברים החשובים. אבל יותר מכל, אני רוצה שתדעו שאני לא מנסה לפגוע בכם או להתעלם מכם או משהו כזה – אני אוהבת אתכם ורוצה שתשתתפו איתי בזה גם, כפי שחלקנו הכל בעבר, וזה הורג אותי שהמילים האלה - ״אנוכיות״ וכו׳ עלולות להיכנס למוח שלנו.
חשוב שתבינו, מכיוון שאחרת כל פרט עלול להתפרש בצורה לא נכונה, ולהפוך לשיא אי הנעימות. אני רוצה להבהיר, וכל דבר אחר, שאולי שמעתם, מבוסס אך ורק על שמועות, אבל יום אחרי שאלי ואני החלטנו שאנחנו רוצים להתחתן - בקיץ הזה, שוחחנו על זה עם ההורביצים וכתבנו לכם. אתם כמובן הראשונים שצריכים לדעת, אנחנו לא רוצים להסתיר כלום - אנחנו רוצים שתחלקו איתנו את האושר ותשתתפו - כמו שאמרת אמא, שתתכנני את החתונה, תקני, תבחרי, והכל. אני צריכה אתכם - גם שתהיו איתי וגם כדי לשמוע את הדעות וההצעות שלכם ...
מבחינה פיננסית - המצב שלנו טוב מאוד. בהתחשב בכך שאנחנו לא עשירים - זה לא יהיה קל, אבל זה בהחלט לא בלתי אפשרי. החלק הכי מייגע הוא כל הבירוקרטיה שצריך לעבור כאן, אבל אפילו זה אפשרי.
אני בתהליך של שינוי הויזה שלי לתושב ארעי, כדי שאוכל לקבל זכויות. אין לי שום בעיה עם הצבא. אני גם צריכה לקבל מסמך שאומר שאני יהודייה ורווקה - בישראל כל הנישואים כפופים להלכה הדתית, אז הם מאוד זהירים בכל הפרטים. זה אומר שיסול ומישהו אחר (2 עדים) צריכים להעיד שאני יהודיה ורווקה. ללא מסמך זה, לא נוכל להגיש בקשה להירשם לנישואין.
הדבר הכי חשוב - או ליתר דיוק דחוף כרגע הוא דירה - אנחנו מחפשים מדי יום בעיתונים כי אחרי פסח המחירים עולים. אני די בטוחה שנוכל למצוא משהו - קטן, אבל נחמד ונוח ובשכונה טובה - זה מאוד חשוב כאן - תמורת בערך 75,000 - 80,000 פאונד. אז במהלך חופשת פסח נגביר את המאמצים שלנו לשם כך. ברגע שתהיה לנו דירה, ננצל את הזכויות שלנו על ריהוט, מוצרי חשמל וכו׳. אז אתם מבינים, המצב שלנו הוא בכלל לא בלתי אפשרי, למעשה הוא טוב יותר מכל זוג ישראלי צעיר.
בכל הנוגע לתאריך החתונה, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בכלל, אבל עד כה בהתחשב בכל הצדדים וההיבטים - בית ספר, חופשה, שלושת השבועות של ספירת העומר וכו׳, חשבנו שבסביבות אמצע יולי - אבל התאריך המדויק אינו בטוח כלל.
הו, אני מצטערת שהמכתב הזה כל כך לא קוהרנטי -- זה מאוחר מאוד בלילה ואני לא יכולה לישון. בבקשה, בבקשה תנסו לקרוא את כל חוסר הביטוי והגישושים שלי ותנסו להבין כמה שאני רוצה אתכם כאן, ורוצה שגם אתם תהיו מאושרים.
יש עוד מה לומר, אבל זה מספיק למכתב אחד, ואנחנו מחכים בקוצר רוח לשמוע את תשובתכם ותגובתכם. אבל בואו נעשה עסקה. בסדר? - בלי מילים קשות. זה מספיק קשה בלי זה, וזה רגיש מדי. אמא, החלטת אם את באה או לא? ...
מה התוכניות שלכם לפסח? כאן אנחנו מאוד עסוקים בניקיונות לפסח. גברת קופרמן מקפידה מאוד על הדברים האלה - אנחנו לא יוצאים לכלום. יסול בסדר - כמו תמיד ואני הולכת לראות אותו בהמשך השבוע.
אנא השיבו בהקדם - אנו שמחים לשמוע. תישארו בריאים.
באהבה,
דֶֶבּ
מכתב של אלי להוריה של דבי
מר וגברת וולף היקרים,
הצטערתי לשמוע כמה התעצבנתם אתמול, אבל אני בטוח שבינתיים הספקתם לחשוב על הדברים בצורה ברורה יותר ולהבין שאין לנו כוונות אנוכיות בכלל, ולהפך, אנחנו מאוד להוטים שאתם תהיו איתנו.
דבי, במיוחד, צריכה מאוד שתהיו כאן, שתשתתפו בכל ההכנות, תפירת שמלת כלה, קניות, אולם וכל 1,001 הסידורים המעשיים שבקושי אנחנו יכולים להסתדר בלעדיכם. ויותר מזה אנחנו צריכים את הסכמתכם וברכתכם להתחתן. זה ללא ספק אחד האירועים המשמחים ביותר בחייו של אדם, והאושר שלנו לעולם לא יכול להיות שלם בלי שנדע שאתם מאשרים את הנישואים שלנו.
מהשיחה הבנתי שהפן הפיננסי של התוכניות שלנו מאוד מעסיק אתכם.... מבחינת הכנסה, אני מקבל 200 לירות בחודש מהישיבה ואני אעביר שיעורים פרטיים לתלמידים צעירים שההכנסה מהם לא תפחת מ-300 פאונד לחודש.
לדבי, בתקווה, תהיה עבודה במשרה חלקית שתעזור לנו ברכישת רהיטים, מכשירי חשמל וצרכים אחרים. אין לי אשליות שאלו יהיו חיים קלים. שנינו נעבוד קשה, במיוחד בהתחלה, אבל אלפי זוגות כאן חיים בתנאים פחות נוחים ולשנינו יש מספיק נחישות וביטחון עצמי כדי לעשות את זה. יהיה מספיק זמן ליישר את העניינים.
פסח שמח
אלי
