לאחר חתונת ההורים, חיי מותרות של דירה ורהיטים מטבח ותנור - היו חלום רחוק. בחדר קטן בניו יורק ואח״כ בבוסטון, הם בנו את משכנם כשעיקר מחייתם - חזון.
השאיפה ללמוד וללמד, לגדול בתורה ולבנות בית של תורה, היא שנתנה את כל המרץ וכל השמחה של השנים הראשונות.
אידיאל - משביע נפש רעבה, אך לא בטן מקרקרת. בשעה שאבא שקד ועשה לילות כימים, אמא פרנסה בעבודת הגננות, בתקופה שאשה מפרנסת הייתה תופעה לגמרי לא מקובלת. כיוון שבנם בכורם עשה דברים בקצב שלו והוא החליט להופיע רק כעבור שש שנים, שימשה עבודתה של אמא עם הילדים כהכנה טובה לאימהות.
געגועי ארץ חמדה משכו את הזוג הצעיר לארץ ישראל ואחרי כמה חודשים בירושלים התחילה תקופת כפר הרוא״ה.
משהו מההווי של הימים האלה נרשם ע״י יצחק מרדכי [אחיין] מפי השמועה ונביא את הדברים כלשונם:
״בבית היולדות של חדרה החליט סוף סוף אלי שהגיע הזמן לצאת לאוויר העולם, והשמחה הייתה גדולה. מה עוד שבאותם ימי צנע ומחסור תינוק חדש זיכה את הוריו המאושרים בהקצבה מיוחדת של נקניק ושוקולד.
בצריף הקטן סדרו מנגנון גלגלות שע״י משיכת חבל תתנדנד עגלת התינוק ע״מ להרגיע את הצרחן הקטן, כדי שאבא יוכל להמשיך ללמוד וללמד״.
לא עברו חודשים רבים וסיבות מסיבות שונות הובילו את המשפחה הקטנה חזרה אל הנכר ונסתיימה תקופת העלייה הראשונה.
רגעי הקסם של ההווי המשפחתי החם והמתוק של ראשית הדרך, רבים הם מספור, אך זכורות לטוב במיוחד אותן שעות קבועות של היחד המשפחתי.
ניגוב הכלים בליל שבת תוך כדי משחק ״רוחות״ או ״גיאוגרפיה״ עם אמא חרוטות בזכרוני, כמו גם ימי ראשון לפנות ערב - הנקניקיות וההמבורגרים תחובים עמוק בלחמניות כשהן מרופדות בתיבולים ואנחנו עם אבא בציפיה דרוכה למשחק הפוטבול. אם שחקו במקרה ה״גרין ביי פקרס״ הארוחה התנהלה בעמידה ולפעמים אף בליווי גופני של הזדהות עם המתרחש על המסך הקטן.
חדר ארוחת הבוקר היה אחד המוקדים המשפחתיים, שם אכלנו ארוחת בוקר וכמובן גם ארוחת ערב ושם באמת שכנה כבוד הטלוויזיה המרופטת. לא הרבינו אמנם לצפות בה, אבל חצי השעה השבועית עם אמא שתמיד היתה באמצע גיהוץ, כך נדמה לי, והצחוק המתגלגל של שנינו, עיצבו את ערוץ הבדחנות שבלעדיו לא הייתי מגיע עד הלום.
בכלל, חוש ההומור של אמא והרגישות למגוחך ומבדר, נתנו את אותותיהם בילדים כולם. אני לא יכול לזכור שאבא אי פעם עשה ממש בדיחה, אבל ההנאה שלו ללא מעצורים מבדיחותיה של אמא עשתה אותו קהל נפלא ומינהו ומינה הדברים היו שמחים.
אי אפשר לשכוח שאחד הבנים, בשלוות נפש ובלי להניד עפעף, מזג קרטון חלב לצלחת האוכל במקום לכוס. אי אפשר אמנם להזכיר את שמו, אבל רמז ניתן - יש לו בן בשם חנני.
אי אפשר גם לשכוח את הנסיעות צפונה לחופשת הקיץ - נסיעות של גיבוש, שכל הילדים מגובשים יחד בגוש אחד מאחורנית. אבא נוהג שעות ארוכות ואמא מעסיקה אותנו בלוחיות הרישוי של המדינות השונות, בפאזלים, חטיפים וכדומה.
כל זה היה מקור עונג של הילדות. אבא הקפיד לעצור רק במלון עם בריכה ומזגן.
בחג סוכות אחד הפצרתי באבא להרשות לי ולחברי לישון בסוכה. אחרי הבטחות חמורות שנתנהג כשורה וכיאות, אבא הסכים. אך כבו האורות בחדר ההורים וחברי הוציאו מכיסיהם קוביות וענני הכבוד ריחפו על מאורת הימורים קטנה - קזינו ארעי. הגיעה שעת חצות. צלילי השעשועים עלו ממשחקינו ופתאום הופיע בפתח הסוכה צל - אבא, או אולי היה זה עמוס או ירמיהו, עמד בלי אומר ודברים אבל הבעת פניו במיטב המסורת של נביאי הזעם, (כפי שמופיע בתנ״כים המאויירים), הוא נטל את הקוביות והשליכם בכל כוחו. הסתובב וחזר לחדרו. ואנחנו, בלי להחליף ביננו מילה, חזרנו מבויישים ומבואסים איש איש לביתו. במשך שבועות חיפשנו את הקוביות בחצר עד שנתברר לנו מעל לכל ספק שהם נכתתו לעפר ממש כעגל המקראי.
כל ליל שבת, כמעט בכל מזג אוויר, יצאנו אחרי ארוחה דשנה לטייל באוויר הצח. לפעמים בשקט ועל פי רוב תוך כדי שיחה ערה. התהלכנו יחד והתענגנו מהשקט הלילי, מבשמי הפרחים של פלורידה, מהשבת. עד היום אני מתגעגע לרגעים הללו.
פעם אחת אבא הלך לפני ודחף ענף של שיח שעמד בדרכו. אחרי שהוא עבר, הענף חזר כמו קפיץ והיכה אותי בפני. התגובה המיידית שלי הייתה: ״זה יילמד אותי לא ללכת בעקבותיך״. אבא צחק ממהירות התגובה ואמר לי: ״עוד נראה״.
אבא ואמא, כל אחד בדרכו ושניהם יחד, תמיד תמיד עסקו בחינוך הילדים. כשפעם נכשלתי במבחן וחשתי את עצמי כישלון טוטאלי, התנדבה אמא לסייע לי במקצוע שעות על גבי שעות, יום אחרי יום, היא בחנה אותי באוצרות הטבע של הודו וסין, תהפוכות המשטר בקונגו והמאזן המסחרי של ליבריה - עד שסוף סוף עליתי על הפסים וזכיתי למידה מרובה של הצלחה במקצוע בריוני זה.
עם אבא, לא תמיד היה חלק, ואם סיסמתה של אמא הייתה - סבלנות, הרי שבלקסיקון המוסרי של אבא במקום סבלנות היה - מושלמות.
לפעמים טעיתי וחשבתי שאבא מזדהה עם אותו מאמן שאמר ש״ניצחון זה לא הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחיד שחשוב״, עד שאחרי נאום לא כל כך מוצלח שלי בתחרות דיקלום, במקום המקלחת הקרה שציפתי לקבל ממנו, אבא הרעיף עלי שבחים ועטף אותי במעטפת עידוד חמה ומחזקת, ובאיזה שהוא מקום עמוק באישיותי הבנתי שאבא מוכן לקבל אותי כמו שאני - בערבון מוגבל, כמובן.
כהורים, כולנו כבר למודי ניסיון, שחינוך ילדים מזקיק לעיתים יד קשה ומקל חובלים וכלשון החסכונית של החכם מכל אדם: ״חושֵׂך שִׁבטו שׂונא בנו״.
כשטובי, ארי ואני סגרנו את עצמנו בארון בגדים ולא הצלחנו לצאת ממנו, צרחנו צרחות מרשימות ביותר לעזרה. אמא התעלמה לחלוטין וכשסוף סוף, אחרי מאמצים נואשים הצלחנו לצאת, מצאנו את אמא קוראת עיתון ואוכלת אשכולית בשלווה. התפרצתי עליה ושאלתי: ״למה לא באת? יכולנו למות שם!״ ואמא ענתה בלי פאתוס: ״עובדה! אתם פה״.
לכל שיער שיבה יש כתובת ואני כמדומני תרמתי חלקי בשערות הורינו, אשר כשלג ילבינו. אבל גם בשעה שהתרחקתי קצת מדרך המשפחה, אמא לא הוכיחה אותי על פני וניסתה תמיד להבין את השיטה בשיגעון שלי, ואבא אף הגדיל לעשות ולקח אותי לעבוד בבית הספר שבו הוא כיהן כמנהל, מתוך אמונה שאינני אבוד.
את שעת הפרידה מהם בשדה התעופה בניו יורק אני אזכור תמיד. אבא נתן לי כתובות של כמה תלמידי חכמים והציע שאני אצור איתם קשר כשאני מגיע לארץ. אמא רק ביקשה שאני אהיה מנטש - בן אדם טוב.
שתי המגמות הללו היו זרות לי לחלוטין ודברי אבא ואמא נפלו על אוזניים ערלות, אבל דברים היוצאים מהלב - ובייחוד מלב הורים - ובייחוד מלב אבא ואמא שלנו - נכנסים ללב. ואם לא היום אז מחר ואם לא מחר - עוד חזון למועד.
אלי
