top of page
  • .

חילופי מכתבים בין אלי לרבו, הרב עודד וולנסקי

חילופי מכתבים בין אלי לרבו, הרב עודד וולנסקי. המכתבים אישיים והם מתפרסמים כאן כדי ללמוד ולהכיר את העמל העצום של הרב אלי עד שהגיע לאן שהגיע. (דברים אישיים מידי לא הועלו)


ב״ה

חשון, תשל״ט

לכבוד רבי ומורי ידידי ואהוב נפשי עודד שליט״א,

זה זמן רב אני חפץ לדבר אתך, לספר לך את אשר בלבי ונפשי וקמו מניעות תדיר – מניעות חיצוניות ומניעות פנימיות עכבוני. ובאמת איך אספר ואיך אדבר ולבי הומה בהמון רב של רעיונות – המוני רגשות ומחשבות סותרות ומתנגשות.

מאז הקיץ לא דברנו, אז הייתי במצוקה גדולה מאוד מאוד, צרה אמיתית, ואפילו אם הייתה דמיונית, הרי אין צרה כשלטון הדמיון וסילוק הדעה.

אז עודדתני, ואולי צריך לומר – החייתני. וחלפו ימי האימה החשוכה הזאת – נסתלק השד ששאף להמיתני (כך בכל אופן היתה תחושתי), ובאו ימים נעימים של שמחת הלימוד ושמחת הבית, וגם התרוממות רוחנית,


וביחוד בלילי שבת – השגות רוחניות נולדו ונתחדשו כפי ערכי – המריצוני תפילות רעננות לחדש את דרכי ולסלול מסילה בהירה ובטוחה בעבודת ה׳ להתאמץ להרבות בטוב ובנעימות, להשתחרר מכל כבלי העבדות השפלה – עבדות לתאוות, עבדות לבני אדם, עבדות להגשמה מושגית ובעיקר וחשוב מכל - עבדות לדמיון.

ובבין הזמנים התאמצתי הרבה לתקן את המצב בבית, ליצור את הקשר הנורמלי הישר בחיי הנישואין, ואף בזה זיכני ה׳ להתקדם הרבה. וכמו שפעם סיפרתי לך על כמה ימים טובים שהיו לי מבחינת ההשגה הרוחנית שמעל המידה המורגלת אצלי, אף בזה היה סייעתא דשמיא שלא במידה המורגלת. יתכן שזהו המצב הרגיל והישר בהרבה משפחות, אבל אצלנו זה היה בבחינת חידוש נפלא.

כמובן, משך כל התקופה הזאת היו גם כישלונות וירידות, מתוך הרגלים רעים בני שנים, הרגלי מידות ומחשבות ואורחות חיים, אבל באופן כללי שררה תחושה של התקדמות ועליה.

ואז באו ימי אלול ותשרי בנוראותם – מצד אחד לימוד מסודר וקבוע, פחות או יותר, גם בגמרא וגם בספרי אמונה – ומצד שני סופה וסערה – טלטולים נפשיים חזקים - התעלויות מוסריות ורוחניות נפלאות ולעיתים קרובות, ירידות איומות.

אבל גם במצבי הירידה, לא הייתי מיואש או מדוכא מעוד, כיון שהתרגלתי שדווקא מתוך מצבים אלה זכיתי לתפילה בכוונה, או ללימוד ביתר עומק ובהירות, ואז הייתי נלחם נגד אותו סיבוך, אותו מעקש נפשי, ובדרך כלל מנצח ויוצא גם עם רכוש גדול מכל מאבק. וגם שהרגשתי פצוע בנפשי (כמעט הרגשה גופנית), שמתי לנגד עיני את הפסוק ״מה גדלו מעשיך מאוד עמקו מחשבותיך, איש בער לא ידע... בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און - להשמדם עדי עד״. כמו שמסביר בתולדות אדם שהופעת כוחות הרע והסיבוך הוא לתכלית הכחדתם הגמורה והשלימה.

מאוד השתוקקתי לקצת מנוחה. כמה ימים של שקט – אבל לא אלה היו מנת חלקי. מאיגרא רמהא לבירא עמיקתא של תיסבוכים נפשיים מלאי פראות ודמיון, עצבנות וחושך שכלי, כהות רגשית ומיעוט אהבה וחוזר חלילה. וחשתי עצמי ממש כאפרוח המתאמץ ונאבק לשבור את ביצתו לצאת אל אוויר העולם – אל המרחב ואל הדרור.


לפעמים נבקע איזה פינה בקליפה ואור בהיר ואוויר צח זרמו אל תוכיות הנפש, מילאו אותה אומץ ובטחון, עידוד ואמונה – שאיפות גדולות ובטחון באפשרות הגשמתם – קשר עמוק ואמיתי עם הסובב. ולעומת זה, פעמים שנתעבה הקליפה וכאילו נפרש מסך אטום ביני לבין האור, ביני לבין העולם, ביני לבין עצמי. ומהמחנק הזה זועקת הנפש ובוכה בכייה פנימית חרישית – מתפללת ומתחננת למתיר אסורים שישחררנה מכבליה.

פעמים מתמלא אני תחושת אמת גדולה, אמיתת התורה שאני לומד ואמיתת אמונתי בריבונו של עולם הטוב והמטיב, אמיתת אהבתי למשפחתי ולחבריי ולרבותיי, אמיתת כוונותיי ורעיוני, בהירות השגה וטהרת רגשות. גלי אושר של מציאות חזקה ואיתנה שוטפים אותי – מלא ישות וקיימות ניגש אני לכל עסק ומתענג בו – אם זה בירור סוגיה מסובכת או מאמץ רוחני להתעמק בעיוני אמונה או תפילה הקבועה לציבור, ולעיתים רחוקות תפילת נדבה המתפרצת מאליה מקרב ליבי.

ברגעים ובימים אלה אין תסכול ואין תסבוך. הכל קרוב, גם הנושא והנשגב, גם כל המדרגות שאולי לא אשיגם לעולם משמחות אותי. לא מתיימר אני ללכת בגדולות. שמח אני בחלקי – בחלק אלוה ממעל שנטע בקרבי, בפלגא דגופא שלי, ובחלקי במציאות העולמית.

כטוראי מאומן בשדה הקרב, שמח אני לבצע את תפקודי בזריזות, כשכל מאוויי לניצחון המוחלט, שיבוא על ידי מילוי תפקידם של כל חברי החיילים ובגודל עומקם של המפקדים והרועים הנאמנים, חש אני אחריות עצומה להשלים את המשימה המוטלת עלי, גם אם היא רק חלק קטן מהמאבק הכולל. לשם כך נוצרתי ואשריי בכך.

בוודאי שמצב זה הוא המצב הרגיל והנורמלי של כל עמלי התורה הנורמליים והבריאים. זה היסוד הטבעי הפשוט של חיי היושר של בני הארץ ישרי לב הנאמנים לעמם, לארצם ולתורתם, זוהי קומת הקרקע שעל גביו מתפתחת המציאות המיוחדת של תלמיד חכם, שבמהלך של הליכה מחיל אל חיל, מרחיב ומשגב את כל הנקודות המאירות אשר הוא מוצא בקרבו.

אילו הייתי קבוע במצב כזה, לא היה לי שום צורך לכתוב אליך, רק להתענג בדברי תורה בכל המקצועות, לסעוד את לחמי מסכתותיה ולהתבשם במתק יינה, להגביר האהבה שבקרבי, להרחיב את גבוליה ולהעמיק את חידורה, להתפלל לסיוע ממעל למהלך החריגה מהקטנות והפרטיות ולקוות להופעת רשמי קודש, השגות אמיתיות המרנינות את הלב ומשגבות ומטהרות אותו, פותחות פתח להתקשר קשר של קיימא אל האומה.

אבל, רחמנא ניצלן מפיזור הנפש. כמה שעות וימים עוברים מפוזרים וחשוכים, מלאי תסכול וקטנות, מרה שחורה וטירוף דעת מחוסר אחיזה קבועה ביראת ה׳ טהורה המדבקת את כל מקרי החיים, כל סעיפי הלימודים, כל ריבוי הרגשות וההרהורים לכלל אחד מחוסר גדלות דעה המרוממת את האדם מעל קטנות ההתעסקות המופרזת במציאותו הפרטית.

ויסוד הכל, חסרון טהרת הלב הפשוטה, אהבת ישראל הטבעית, אהבת אמת לחוג הקרוב, למשפחה ולחברים, למורים ולתלמידים, ומתוך כך הקשר החי אל האומה בכללה, וממילא העדר אהבת התורה הרעננה ומשיבת נפש, ונוצר מעגל קסמים של שפלות והחשכת אור הדעה האצילית, התגברות הגסות החמרית, הקשחת הלב ואטימותו לכל רגש עדין, דכאון ורפיון ידיים מתורה, עייפות נפשית וגופנית, שיקוע בעולם דמיוני קטן, מחוסר כל אמונה בכוחותיי ובעצמיותי, אזלת יד, חולשה, שעבוד קשה לכל מיני רוחות טועים ועד לכדי פגישה עם תהומות גיהינום (עד ולא עד בכלל) שפעם הכרתי את אימתו (הרבה שנים לפני שבאתי לישיבה).

כל חסרונות נפשי עומדים מגולים לפני, כל גירעונות רוחי שסיגלתי לעצמי משך שנים ארוכות. מאורעות ילדות ונערות עולים לפני, מלאים כיעור וגסות. אנחה של שברון לב ושברון גוף יוצאים ממעמקי ליבי וממנו יושע.

במאמצים כבירים, אני מתנער מכל רעיונות הרפיון האלה וצולל לעסוק בתורה בעמקנות. מסיח אני את דעתי מחוסר רעיונותיי ללמוד, ממחשבות נזם זהב באף חזיר – ונכנס אני לעומק תכנית הקודש שבאגדה ובייחוד בכתבי הרב (״גיליתי״ בזמן האחרון את ספר עולת ראיה).


בלי חשבונות הרבה ובלי הססנות והסתייגות, אני שואף להשכיל ולהרגיש את הדברים הגדולים, המאירים, גם אלה שאינם לפי מדרגתי. חושף אני את גודל האמת שבקרבי, קבור אמנם תחת ערמות של פסולת למיניהם, אבל קיים, חי, מאיר ומחמם.

אינני בודק בדקדקנות אם אמנם כל שדרות חיי מתאימות למלאות בתוכן הנלמד, אדרבא, אין לי ספק שלא, אבל אין ברירה. מוכרח אני להתקשר עם זה, בהשכלתי ובהרגשתי. לחוש ולחיות לרגע את הגודל העליון, להתפלל להופעת זרמי השפע השמימי, להתבטל, לפחות ברעיוני ובתשוקתי אל עמי. לחוש, לפחות לרגע, איך שאני כולי מוזרם ומתחיה מזרם החיוניות העובר ושוטף באומה כולה. לומר, לפחות בליבי, שמע ישראל בכוונה גמורה, במסירות נפש גמורה.


וכעבור חזון, מתיילדות העצות. עצות רבות, מלאות חיוניות, איך לרומם את כל שדרות חיי אל הגובה הזה. איך לשמח את ביתי שמחה עמוקה ונחמדה. איך לפטם את האפרוחים הקטנים בחדר (תלמוד תורה מורשה) בנועם מוסרי האבות, איך להרחיב ולהעמיק שקידתי בתורה למקצועותיה- להתמלא יותר ויותר בידיעתה ובעומק הגיונה, איך להגביר את האהבה בקרבי למשפחתי ולחברי ולכל הטוב שאני מוצא סביבי, איך לטהר את רעיוני ולנצח את כיעורי נפשי - תולדות הקטנות והצמצום - להשמדה עדי עד. איך לחשוף את חיי עולם הזורמים בפנימיות חיי השעה - לגלות משמעות ותוכן חיוני בכל רגע, בכל עיסוק.


מלא שלווה ואומץ אני ניגש לעמל המתוק של החיים- ללמוד וללמד. לכבוש ולהתרומם, לאהוב ולהתמלא בשפעת תורה. להאמין באמונה איתנה ומוצקה בריבונו של עולם, חי עולמים, הטוב והמיטיב אשר עולם חסד יבנה- בונה בכל עת- בנפלאותיו וטובותיו הבלתי פוסקות- השוטפות תדיר, מעדנות ומבשמות משמחות ומושיעות.


אבל, לא בכל עת זוכים להתרוממות כזאת. ועוברים גם פרקים ותקופות קשים, מסובכים וחשוכים כפי שכבר תיארתי לך באופן כללי. ולפעמים ע״י השקת חיים של ת״ח גדול באה ההערה הנצרכת.


געגועים גדולים לימים עברו פוקדים אותי- לימים של קביעות הקשר והעיסוק ביחד בתכני תורתנו הפנימית. לא רק בעתי מצוקה- לפעמים דווקא בימי שלווה של פוריות לימוד מתגברת הצפייה לחידוש לימודנו במהדורה חדשה ורעננה. תשוקה גדולה לשמוע ולהקשיב להתרשם ולהיחקק בשפע זרמי חיי הקודש, להתמלא, לא בסגנונות ונוסחאות אלא בעומק מוסר ובגודל אהבה, שהם התוך של כל השגה גדולה באמת.


אוי לבן שגלה מעל שולחן אביו! ואוי לעגל שנגמל טרם זמנו! אבל בוודאי גם בזה יש סדר ותכלית- רבוי אוכלוסיה מבחינה הלכתית. כוננות כלים חדשים, הסתגלות ללימוד עצמי בענייני אמונה והמאבק העצמי בסיבוכי החיים ועוד חשבונות נסתרים בוודאי.


לפני שלושה וחצי חודשים התחלתי את המכתב הזה בכדי לבקש את עזרתך בפתרון כמה בעיות - להאיר את הדרך בכמה סיבוכים. ובינתיים השתנו הדברים. סיבוכים ישנים עברו וחדשים נולדו. וקשה לסמן את היסוד האחד המחבר אותם.


ואעפ״כ אני רוצה לנסות לפרט את הנקודות העיקריות המעכבות ומכשילות את דרכי ואולי יש בהם יסוד משותף שתוכל לעזור לי לגלות ואף אין בי אלא חסרון דעת תורה ובהסתלק חסרון זה, הכל יבוא על מקומו. בוודאי שכך הוא, אלא שהעיכובים שבחיי הם עיכובים בהשלמת המגמה של התגדלות בתורה.


לפעמים אני חושב שהייתי רוצה ללכת אצל חכם בחכמת הפרצוף או לאחד מאנשי רוח הקודש שבימי קדם שהיו מסמנים בבירור את המסלול הברור שהולם לכל אדם על פי שורש נשמתו (כפי שמתאר הגר״א בביאורו למשלי). אבל, כנראה שלא נועדו החיים להיות כ״כ קלים, ובירור הדרך הוא חלק מעמל הדרך עצמו.


ואף זה עצמו הסיבוך הראשון. ההרגשה שתמיד אני עוסק בחיפוש דרך ולא בדרך גופא. ריבוי המחשבה על עצמי. על תיקון נפשי והישרת היחסים כלפי הסובב נראה לי מצד אחד, חולניות של קטנות.


אדם בריא חי ופועל כשנגד עיניו עומד הטוב, האידיאל הברור שאליו הוא שואף, בלי חשבונות ומחשבות פרטיים. להעלות את האישיות הפרטית עולה כליל על מזבח האידיאל- זהו חותם הגדלות שבכל מפעל תרבותי משמעותי ועל אחד כמה וכמה באידיאל האידיאלים.


אבל כשהאידיאל הוא בעצם מקיף וחודר כל מדרגות ההוויה, ואפשרי להיבנות רק על יסודות מוצקים בכל שדרות החיים הפשוטים של האדם. בהוויה מוסרית אישית וחבתית איתנה ובריאה מאוד- אז אי אפשר להסיח את הדעת מהמצב האישי, אפילו לרגע.


אבל איך להתרומם אל השקיעה המוחלטת בחיי הכלל, עם כל החול הפרטי, בלי פערים ודילוגים. איך לעדן ולטהר את המדרגה המוסרית ואותה לכוון ולשגב להארה הרחבה והמקיפה שבעומק האידיאליים האלוקיים הפנימיים.


בעצם, אני רואה שעוד לא הסברתי את הסיבוך כהוגן, שהרי אין סתירה באמת בין הדברים. מבחינת ההפשטה המחשבתית אין קושי בתפיסה סתמית של אחדות המדרגות- בציור החטיביות האורגניות של מרכיבי ההוויה הנפשית השונים.


אלא שהקושי הוא במישור הפסיכולוגי. כל תחושה של שפלות מוסרית, כל הרהור רע, כל כשלון בשמחת הבית. וביושר הלב ביחס לחברים, כל שקוע בתאווה בהמית, מפיל אותי למצב של דכאון וייאוש- רפיון ידיים לגבי אפשרות של דברים גדולים, תורה גדולה, תיקון גדול. וגם ברגעי התנשאות מחשבתית מסתתרת הספקנות הארסית לגבי אמיתות ההארה.


ובעצם, זה קשור בסיבוך השני (ואולי באמת הם אחד), והוא התסיסה והתנודה התדירית בין שני קטבים- אמת ודמיון. וכפי שתיארתי לעיל. איך להבחין ולברר את הדעה הישרה המוצקה מההזיה הדמיונית , זאת היא מלאכה לא קלה. אבל יותר מזה, מבחינתי, חשוב מלאכת ההשתחררות מכבלי הדמיון הידוע. ז״א לא רק בהעלאת הדמיון אלא אפילו הדמיון שברור דמיוניותו- שאין ספק באפסיות ערכו- פעמים מלפף אותי ומשעבד אותי בעבדות קשה, מנפח את המידות הרעות לאין שיעור ומטיל ספק ברצינות כוונותי.


אני נע ונד-

מצד אחד, חיים מלאי ישות חזקה, אושר איתן של פוריות ויצירה בצורה ההלכתית והפנימית. חיים של אהבה עזה לביתי וילדי, לעמי ולמולדתי. תחושה של גודל השעה וגודל התפקיד- ושמחה עצומה פנימית- שלווה אדירה המאפשרת מילוי המשימות הגדולות בחדר, בישיבה ובבית. הרגשה שאינני תלוי בדבר- שום גורם חיצוני לא יכול להזיז את איתן רוחי- אפילו סיבוכים גדולים המתרחשים ובאים מוצאים בי הוויה יציבה של אהבה ורצון ההולכים ומתגברים בהתאם לכל מצב מסובך. הידיעה שכל ערך החיים תלוי רק בגודל אמונתי וקודש אהבתי ולא בשום מקרה וששום מקרה לא מסוגל לפגום ערכיות זו, ממלא את הווייתי שמחה ורוגע איתן.


ומאידך גיסא, שעות וימים של ריקנות ואפסיות הויה, שכח המדמה מתנשא לשלוט עלי. תחושה איומה של בלבול חיים. קלות- קלות ראש וקלות הוויה- ספקות וספקנות ובעיקר הספק ברצינות החיים וברצינות המפעל שלי- אולי זה הכל הצגה. מה לך ולאידיאליים רמים כאלה, הרי את הטהרה היסודית עוד לא קנית- טהרת המחשבה מכל דבר תיעוב, טהרה מתאוות האכילה, טהרת הלב מטינופת הגאווה והכבוד. ואז הראש מתמלא חשבונות- אפילו מסכת אחת לא למדת כהוגן. מה התקדמת בשבע ששנים מאז שהיגעת לישיבה- עמידה במקום מבחינה מוסרית, אותם התסבוכות המוסריות חוזרות ומסבכות אותך בעוזם.


אפילו הלימוד האמוני שכל כך הרבה זמן עסקת בו, לא בנה שום בניין של קיימא- לא היה בזה אלא שינון שטחי שבשכחת המילים נשתכח הכל בלי להשאיר אפילו רושם קלוש בעומק הנפש. ואפילו בתחום הלימוד השטחי לא הצלחת- שכחת שמונה וארבע פרקים של משניות שהיו שגורות בפיך ושתי מסכתות שידעת כמעט בעל פה והיו כלא היו, ואיה אהבת התורה וטהרת הכוונה בלימודה.


אפילו הסוגיות שלמדת בהתבודדות ובריכוז עצום משך ימים רצופים שדימית ששפע של חידוש והארה בתורה חלה עליך, גם הם כמת מלב נשכחו. וגם ההתלהטות הפנימית של התקשרות בתכני ספר ״אורות״ נדעך ואיננו. והתסיסה גדולה מאוד- מאבק הקלות והכובד, הרצינות והליצנות, החיוניות והיובש הרוחני.


ומתוך קטנות הדעה ויבשות הרגש אני מגיע לסיבוך השלישי ואולי הוא סיבת שאר הסיבוכים. כשהבית ריק- בית שראוי להיות מלא בדברים נחמדים וחשובים- אז נכנסים שדים. והשד הראשי הוא איבוד העצמיות. שכחת העמדה העצמית היציבה כמעט לחלוטין. תחושה איומה של חוסר אונים. מה אני ומה חיי. עלה נידף ברוח, צל עובר, פקעת של עצבנות קטנונית, התמרמרות, רעל גורף, משולל יכולת מוסרית אידיאלית, חסר גבורת חיים, נעדר מקוריות רעננה.


אפשר לתאר מצב זה בהרחבה רבה, אבל מאחר שבעצם מאז הקיץ שעבר לא שקעתי בתהומות אלה אסתפק בתיאור קצר של מצבים המסתעפים ממנו שלא השתחררתי מטומאתם בזמני ירידה וחולשה.

ובעיקר הדבר נוגע למצב החברתי, קשה היה לי באותם מצבים להיות באולם הישיבה.


כמעט כל תלמיד חכם שפגשתי מלא אותי בדיכאון. כולם מוצקי הוויה, בנויים בנין של קיימא- מלוי של תורה מחייה ומרעננת ואילו אני שקוע בקטנות ובבטלה- ניעור מכל טוב ומכל חכמה ומהדהד בראשי דברי רשב״ז במשנה שאין מוצאין (אשה) מנווה רע לנווה יפה מפני שהנווה היפה בודק. ויש מי שמפרש שבנווה רע יש התאמה בין האישיות לסביבה ואילו בנווה יפה מתגלה כיעורה של האשה בכל נוראותה- מצד הקטונטרסט לעומת הסביבה הנאה. וכך הרגשתי בנוגע לחברים ובייחוד בהפגשי עם אנשים גדולים באמת- חנוק ועצוב ומדוכא על מיעוט ערכי.


והיית מרחם על ילדי שלא זכו לאבא טוב ועל אשתי שלא זכתה לבעל טוב. קנאה מרקבת עצמות אפפה אותי ויסורים מכוערים נטלו ממני טעם החיים ושמחת הלימוד. ועד למורד היותר שפל, שהייתי מתעודד לשמוע שגם אצל מישהו אחר יש סיבוכים. שלא רק אני בבוץ. ומיד הייתי מזדעזע עד עומק נפשי מטומאת המחשבה הזאת וכועס על עצמי כעס גדול שיכולתי לשקוע לשפל כזה. וגם היום אע״פ שב״ה המצב הרבה יותר טוב ומאיר, אני מתחלחל כשאני נזכר בזה, ואם אני חש ברושם כלשהו מטומאה זאת, אני מתמלא חימה וכעס על עצמי, ובימים הקשים האלה גם שמחת הבית נעדרת.


מאשתי אינני שואב עידוד והתחזקות, אלא אדרבא, חש אני זלזול עמוק לאישיותי ולתורתי. לא רק בתחום הליקויים הגשמיים שמאוד מקשים על חייה באמת. אלא בעיקר הקלת הערך הרוחני שלי בעיניה. כל המאמצים להתעודד עידוד פנימי, לשאוב ממעינותי העצמיים רוח חיים ורוח גבורה- בזמני חולשה- עולם בתוהו.


אני קץ בחיי - מה ערכם, אם לא למלא אותה שמחה וחיים, אם לא להיות שופע עליה נחת רוח ומציאות חזקה. מלא תסכול על אי יכולתי לבנות לה בית נאה- בית גשמי במקום ובתנאים שהם נעימים ונחמדים ויותר מזה, בית רוחני שהיא תרגיש את איתנותו, שהיא תוכל לקבל ממנו רוב אושר וחדווה. שלא תצטרך לחפש את סיפוקה הרוחני מחוץ לו, שלא תחשוב אותי לזר ופחות ערך, אלא כאישיות קבועה ויציבה השופע רב טוב ונועם תדיר בלי הפסק ובלי התמוטטות. קשה לתאר גודל האנחה וטירוף הנפש כשהמצב לקוי- כל התאוות הגשמיות בטלות ונשכחות בזמנים אלה.


הראש מלא דמיונות בהלה וקנאה.

ובמצב שפל זה שב״ה אני מזכיר מתוך זיכרון של דברים שחלפו ולא מצב הווי- הבדידות היא נוראה. והבדידות שמורגשת בבית מתפשטת ומתרחבת לישיבה ואני חש שאין לי חבר אמיתי בעולם.


אמנם יש לי אותך, שאני יכול לספר צרת נפשי וגם שמחתה ואף על פי שאני בוש ונכלם לכתוב את מיצריי הקטנות שבוודאי לא האמנת שאפשר לשקוע לתוכם, סוף סוף פינת אור היא שאפשר לספר למישהו. אבל אחרי הכל אתה רבי ומורי, מדריכי ומאיר דרכי ואי אפשר שתהיה חברי במובן של שווים.


כהגדרת אבות דרבי נתן שיקנה לו אדם חבר לאכול איתו, לשתות איתו, ללמוד איתו, לספר לו סתריו ושדם הוא יספר לו סתריו. חברים רבים, ידידים טובים יש לי בישיבה אבל עומק חברות כזאת בלי יחס של רב ותלמיד, לא זכיתי לו.


כל זה, כפי שאמרתי, סיבוכי העבר, שתלויים מעט מאוד במצבים אובייקטיביים וכמעט לגמרי במצבים נפשיים פנימיים. בזמן שיש התחדשות בלימוד בחברותא וביחידות, בהלכה ובאמונה אז חוזרת הבריאות הטבעית. אפילו כשהעובדות החיצוניות לא משתנות, אבל העיכול שלהם וההערכה שלהם משתנה לגמרי- הטפל נעשה טפל, והעיקר- עיקר. החיוב העצום של חיי הבית והישיבה מבטל את מיעוטא דמיעטא של חיסרון, שהדמיון יודע לנפח בכשרון כה רב בעתי משבר.


ובעצם, עיקר משאלותי כעת, הם לא בקשר לבלהות האלה שאפשר לומר עליהם- ברוך שגמלני וברך שפטרני. גם זכיתי לכמה הארות מדויקות בדרך ההשתחררות מסיבוכים אלה ואף רשמתי לי כמה מהם. העת, עת שיקום הריסות ובניה מחודשת. אלא שגם בדרך ההתחדשות לא חסרו מעקשים ומכשולים נפשיים פסיכולוגיים ומעשיים.


לו הייתי כעת בגיל 18 דרכי הייתה ברורה לפני. לצערי, אני כמעט בן שלושים (זה מעורר בי צמרמורת לחשוב על זה) ובוודאי לא ניצלתי את עתותי עד עכשיו כיאות. גם, ואולי בייחוד, מאז שהגעתי לישיבה.


אבל לבכות על העבר אין בו תועלת, והשאלה היא לגבי העתיד. ב״ה יש לי רצון חזק להשכיל את דברי תורתנו, להדבק בתכניה, ואע״פ שיש זמנים של חולשה וחוסר חשק, על הרוב דבריה מתוקים וערבים לי. מאוד. אלא שדווקא מצד גודל החשק להקיף את כולה, להתעמק בכל מקצוע שבה, למצות אותו עד תומו, דווקא הריבוי הזה גורם לבלבול וחוסר מנוחה, וליציאה מתלמוד לתלמוד.


די ללמוד איזה מדרש במהר״ל ומתעורר רצון ללמוד את כל המדרשים ועוד יותר מזה, שמתבאר בי איזה ספר משהו מהתנ״ך דעתי נחלשת מעוצם בורותי בתורה שבכתב וכהנה וכהנה. והוא הדין בשיטות ובגישות השונות ביחס ללמוד הגמרא שמעצבות את הריכוז המוחלט והחיוני במקצוע שאני עוסק בו.


ומבחינה יותר עניינית, יש בעיות בעיסוק הרוחני הפנימי בענייני הלכות הדעות והלבבות, האמונה והמוסר:


מצד אחד גדול מאוד החפץ להקיץ את הכל. כל התכנים וכל הסגנונות. לקלוט את תמצית כל רשמי הקודש היוצאים מענקי התורה לדורותיהם ולענייניהם. אבל מצד שני, מתהוות לעיתים סתירות פסיכולוגיות מהדרכים השונות בעבודת ה׳- ולאו דווקא מבחינת הרצאת תכני האמונה, שבזה יישוב המישורים השונים של בירור הוא מלאכה גדולה ונפלאה שבע״ה אוכל לעסוק בו במרוצת הזמן, אבל גם במידה שנשלל, לעת עתה, ישוב הדברים, אין בכך להטריד את העסק המיושב בכל שיטה בפני עצמה.


לעומת זאת, העבודה המוסרית, עמל ההיטהרות וההתאמצות לרכז את החיים בכוונם הפנימי, לעיתים ע״י אי האפשרות של הכללת הדרכים והסגנונות השונים באישיות. דרך משך, אם פעמים תוך כדי עיסוק ב״אורות״ או ״עולת ראיה״, מתוך התקשרות אל תכני הדברים בעמקם (לפי השגתי), אני חש התרוממות מסויימת בכוון של התאגליות החיים, מיד מתעוררות בעיות מוסריות חזקות לתקן ולטהר כמה מחשבות שפלות ומדות מגונות שבקומות היותר פרטיות של החיים. ואז אני קובע לי עסק בספרי מוסר ויראת שמים, וגם אם אני מצליח על ידי כך להתקדם, לפחות לשעה, ולשמוח בעסק הזה, כעבור זמן אני חש מועקה של התקטנות- המאוויים מתרכזים בתיקון אישיותי הפרטית, עניין גורלי, שכר ועונש וכו׳ ממלאות את מחשבותיי.


ואף שמחשבות אלה וודאי נחוצות וחשובות, אבל מצרים הם את מעוף הרעיון והתגדלות חפץ ההטבה הכללית, ואני חש שעיקר העבודה- להתאמץ לזכות לאושר התבטלות וההתכללות בכלל ישראל- בגודל דעה ועומק רגש ועלוי הרצון, בהכוונת כל כוחות החיים וריכוזם של מגמת ההטבה הכללית- העבודה הזאת נזנחת.


ובכלל, התנגשות המחשבה הפרטית והמחשבה הכללית גורמת לתסיסה ואי בהירות לגבי סוג ההשפעה הרוחנית הדרושה בכל עת. והרבה צריך לסמוך על הרגש בזה, שיש דברים שבתקופה אחת לא משפיעים כלל, ואפילו לא נקלטים בשכל או גורמים תסכול, ובתקופה אחרת ממלאים אותי אושר וישות אדירים. מרוממים כוונת התפילה וכל המחשבות והמאוויים כולם (כעת, למשל, עולת ראיה מרוממת אותי בברכה תדירית אחרי שמשך שנים היה לי כספר החתום) וקשה מאוד לכוון את העת עם התוכן הרוחני בצורה מדוייקת. והלוואי והיה איש קודש קובע בכל יום את הדרוש לנפשי הצמאה.


ובייחוד כשיש התנוצצות עמוקה באיזה סוגיא, חשיפת אור פנימי בתכנים שהרצאתם השטחית כבר ידועה היטב- אולי אפשר לומר, חידושי תורה במובן הצנוע של הדבר- התיישבות והחדרה של תוכן רוחני אל עומק ההוויה, מקום שעד עתה לא נמצא שם, ומתוך כך הרצון להרחיב את אותה השגה על תחומים רבים, לגלות אותה בהמון בחינות.


אמנם, פחתו הרבה, רגעים אלה מאז הפסקת ההשקה התדירית שבלימודינו המשותפת, אבל גם כיום, בעיקר בליל שבת או מתוך לימוד עם ר׳ צבי (טאו) כשנחה עליו הרוח (ואני תפילה שיתגלה אדירות רוחו במלא שיעור קומתו להאיר לבבותיהן של ישראל ולאהובן על אבינו שבשמים בחשיפת חוסנם הפנימי הבוקע ועולה דרך כל סיבוכי העיתים ומאיר בלב אריה אשר אין ערך לגבורת רוחו הפורץ גדרים בלי הרף. מתוך דבקות פלאית באילנא דחיי- משבר כל צמצום וכל קוטן בכבירות תנופה מלכותית המשרה מתוך ענות רוחו גאון והוד צפיה חיה לישועה השלמה),


או מתוך שיעור של ר׳ צבי יהודה שליט״א, יש הארות כאלה משמחות ומרנינות. וכמה קשה, לפעמים לעכל אותם כראוי, שיהפכו לקניין קבוע, נדבך מיושב בבניין הרוח. ולא ידעכו כגץ שמתנוצץ לרגע ואיננו, ושלא ישתפלו למעכות דרשנות שטחיות.


ועוד, דרוש לי הראה והדרכה בשלושת מערכת היחס שבקניית התורה. וראשית כל, עשה לך רב. פעם אמרת לי, שאי אפשר להתפתח בישיבה שלא מתוך הקשר החי עם מר״ן ראש הישיבה ואמנם כל מושגי הטוב וכל חשק הלימוד וכל צפיית הישועה שבי ממקור הרב הם נובעים- משיעוריו, מחיוכיו, משאגותיו ומדמעותיו.


אבל עם כל זה, אני מרגיש חסרון בחיוניות הקשר- איך זוכים להיות באמת תלמיד של הרב- לשמש אותו ולהדבק בו באמת. איך זוכים להתבטל בפניו, לקלוט את כל זרמי קדושתו. איך מגשרים על התהומות המפרידים בין גדול לקטן.


וכן במישור השני- קנה לך חבר. אמנם יש לי חברים טובים בישיבה. חברים לשאת ולתת איתם בהלכה וגם באמונה- אבל עומק ידידות של האי זוגא דרבנן- חבר בלב ובנפש, כמה קשה לקנות, ואיך קונים. רוב מכריי בישיבה משנותיי הראשונות שם, הם גדולים ממני בחכמה ובמדרגה ומורגש הפערים שביננו ולפעמים מועקה של בדידות מצירה את רוחי. וכמה שהדבר הוא מגוחך וקטנוני, שמחת הלימוד נפגמת ואני מרגיש חוסר עוז וחוסר חיוניות בחיים, שקשה לי להתמודד איתו.


ואמנם כשאני מתאמץ בלימוד הרבה וצימאון הידיעה והספיגה גדול בקרבי, אין שום חסרון מורגש במישור הזה, ואדרבא אני חש מלא אהבה ונדיבות לב לכל סביבותי ובכלל אני לא מסוגל להבין את הקטנות שבירידה, ואיך אפשר לבזבז כוחות מחשבה ורוח על דמיונות הבל, כשמלאכה עצומה לפנינו. ומכל מקום בעתי חולשה, המועקה קיימת ומעוררת את החיים.


לגבי היחס אל תלמידי בחדר (תלמוד תורה מורשה), אין כל כך בעיות ב״ה, רק הרבה הרבה דברים שאני צריך ללמד את עצמי מתוך ניסיונותיי מתוך כישלונותיי ומתוך הטהרות הכוונה והגברת השקידה הרצינית בתורה- ותיקון ושכלול יתר מרכיבי החיים המפורטים במכתב זה. אשרי שזכיתי למשיחים אלה שמהבל פיהם יוסד עוז ולוואי והם יזכו למלמד שיהיה קצת ראוי לשבת במחיצתם ולעסוק איתם בצוותא בפקודי ה׳ שביושרם ישמחו לבבות.


ואולי הנושא היותר נכבד ויותר עיקרי והפחות ברור הוא בניין הבית- ובעיקר שלום הבית ושמחת הבית.


אולי אם הייתי עוזב את ביתי ומסוגר באיזו ישיבה למשך שש שנים הייתי נעשה תלמיד חכם (אדם חשוב בלשון תוספות המבאר בכמה מקומות שטבע אדם שעוזב את ביתו ולומד תורה בארץ אחרת משך מספר שנים, נעשה אדם חשוב). אבל בוודאי לא לכך נוצרתי, אלא לתורה כזאת נועדתי.


דווקא תורה שלמה - בניין מוסרי ורוחני שלם, המסוגל להשפיע שפע של ברכת התורה וגודל שמחתה על הבית כולו - לבנות את הבניין בכל קומותיו, אני נקרא. וכל סטיה במוצקות היסודות, מעמיד בסכנה את הבנין כולו. וזאת היא אחריותי הכבדה – להיות טוב, להיות רגיש, להסיר כל ערלת לב, להיות מעין המתגבר באהבה המתחדשת בכל יום בלי גבול. לא להחלש ולא ליפול בקטנות.


אבל, אם אמרו חכמינו שדברי הנביאים אייכא במיפרשן מיליהו ואית דלא מיפרשן, הרי בסוגיה זאת לא מיפרשן מייהו כלל והוא כולו כספר החתום בפני – סתרי סתרים. שגם אחרי הרבה נסיון ואחרי הרבה כשלונות, הנגלה בטל בשישים רבוא על גבי הנסתר. ואף על פי שאי אפשר לאמר את הדברים בפרטות, בזה אני זקוק להארתך מאוד מאוד.


לא חיים קלים חיה נוות ביתי, מאז שנפגשנו, מבחינה חיצונית טלטולים בלתי פוסקים, ללא חברה קבועה וללא עוגן יציב, וגם כעת, אף על פי שאין מי שמגרש אותנו מביתנו, זה לאו דווקא למעלותא.


בצדק היא מלאה מרירות על המצב הקשה בשיכוננו עתיק היומין, שם אנו מבודדים לחלוטין, מוזרים ומשונים בעיני כל שכיננו (בשכונת פאג״י). כל פעם שחוזרים הביתה מאיזה מקום, פורצים רגשי הדיכאון והייאוש, מקבלים ביטוי ממשי.


גם מבחינת מאווייה בחיים, להניק, לגדל ולחנך ילדים, לא זכינו להארה נורמלית בריאה כרוב חברותיה. ובכלל אימת מחלות קשות וסיבוכי בריאות מלווים אותה תמיד, לעיתים בגלוי, לעיתים מתחת לפני השטח, ועוד כהנה וכהנה.


אמנם, המציאות החיצונית יש בה בהחלט קדרות וקושי, אבל מקובלנו שאין הקב״ה מביא ייסורים אלא במידה שאפשר להתמודד איתם ולהתרומם מתוכם – וזהו עיקר הנקודה. השאלה היא לא אם נדור בבית אפל או לא, זה הרי לא תלוי בנו, - אבל השאלה היא אם יש מי שיחשוף זרועו ויקרין אור בתוך הבית הזה. אם זרוע עוז תורה ימלא את הבית אור איתן ושפע חיים, אהבה תמידית ובטחון ללא גבול.


תחושתי אמיצה שהשיפוץ היסודי והדחוף לא צריך להיות בכתף הבית החיצוניים (ואפילו שיפוץ מערת הנטיפים, כפי שמכונה המקווה הפרטית שלנו, לא בוער כל כך), אלא דווקא בבקיעים שביחסים ביננו.


ואף על פי שמצבנו טוב ומאיר, לפחות ביחס לשנים שעברו, דווקא הקשיים האובייקטיביים מזקיקים גודש אהבה ונחת רוח וחדוות חיים תמידי יותר ויותר ממה שעד עתה. יותר אולי ממה שאפשר.


אי אפשר להיות מסובכים. כל תסכול קטן, כל דמיון הבל, כל קשיות לב, כל קטנות דעה – מיד פוגם, והפגם הקטן הולך ומתרחב, מתנפח ומסבך, עד כדי מריבה גדולה. מופרת ההרמוניה לגמרי ובמקומה עצבנות ומתחים – שעוד מגדילים את התסכולים והדמיונות יותר – מעגל קסמים כזה הרסני ומדכא.


וב״ה, גם על מצבים כאלה התגברנו מתוך מאמצי רוח פנימיים גדולים. אבל כמו שאמר מר״ן ראש הישיבה – ואהבת לרעך כמוך... ואידך פירושא. זאת אומרת, כל לימוד התורה הוא פרוש ארוך, הדרכה והסברה ליסוד האהבה הזאת.


ואת הפירוש הזה אני רוצה ממך ללמוד, או לפחות שתאיר את נתיב לימודי העצמי – תיישרני ותכוין את דרכי, תעזור לי לרכז כל פיזורי רעיוני אל המטרה המרכזית הגדולה מלאת עוז וחדוה.


שמתי לב שיש קשר בין חוסר חיוניות בלימוד האמונה לבין תחושת חוסר עצמאות, תסכולים חברתיים, וסיבוכים בשלום בית, ואולי כל הבעיות הם בחיי, יבש המעיין ונקצץ האילן, וכל התיקון הוא בחידוש תדירי של נביעה רעננה מעמקי ים התורה. אבל אין עת שווה לעת, וריבוי ופזור מצבי הנפש מזקיקות אותי לפנות אליך.


מן הראוי היה להעתיק את המכתב, ובאמת התכוננתי לעשות כן בשעת כתיבה, אבל אני חושש שיעברו עוד כמה חדשים עד שאעשה את זה, ואני רוצה כבר לתת לך את המכתב – לשמוע דבריך בכתב או בעל פה, בפירוש או ברמז. ולכן תסלח לי על הצורה המאוד לא מכובדת שלו.


קראתי כעת את כל הדפים, ואני רואה שלא הצלחתי לבטא את אשר בלבי, אפילו אפס קצהו, ולבי על זה דווה, אבל מה אעשה? נשאר לי רק לקוות שתבין מה שעומד בין השיטים, ומסתתר בין נימי הלב.


עוד הרבה נושאים זקוקים להארה – סדר ההתכוננות לקראת זמני הקודש בכדי לקלוט את מלא הארתם, סוגיות במהר״ל, סוגיות בחומש בראשית שטעונים עוד העמקה, חיבור וכו׳ וכו׳ ומכל מקום, ראיתי להקדים את הדברים האלה, היותר פרטיים, מצד נחיצותם היותר מידית.


תלמידך,

אלי הורביץ




ב״ה

יום חמישי

כ״ח כסלו התשל״ט


לאלי היקר השלום והאור בחג האורים!


קבלתי את מכתבך אתמול, כדקותיים לפני שיצאתי לשמירה בערב. הקור היה עז ועיניי שוטטו בחשכה לאורו של פנס הכיס, בחמדה ובשקיקה אחרי מילותיך. עצם המכתב היה חשוב בשבילי, תאר לעצמך, שוב לא הייתי בודד בקור המקפיא – דומני שזה למטה מאפס מעלות – כי אתה, ואתם הייתם עימדי ואנוכי עמכם.


ובכלל, אלי יקירי, חפצתי להודות לך, להודות לך על כך שזיכית אותי במכתבך, שנחשב אני בעיניך לרע-אמת וידיד שאפשר ומותר לומר לפניו הכל. אינך מתאר לעצמך את עוצמת העונג והאושר שגרמת לי וזיכית אותי בכך.


יש לו לאדם פינות מסוימות בחייו, פינות .. והחן, שלהן ייחל ואותן יחפוץ ויפתח, אלה הן מקדי האהבה הטהורה , אהבת אמת שאיננה תלויה בדבר, אהבת האדם לאלוהיו, אהבת האישה והילדים, אהבת הזולת, אהבת האומה למי שראוי וזכאי לכך, ובתוכן בהתיחדותה – אהבת הרע. להיות חבר, חבר טוב, אוהב ועזר, מקשיב ומרגיש – זו אהבת הרע, ערך וטעם מיוחד לה ולא כל אדם זוכה לה. לא רבות המציאויות שאוכל להגדירן כך, אך ביחס אלינו, חשבתי זה מכבר, כי הרעות היא העיקר, רק ראיתיה כך כיבדתיה וחשבתיה לעונג לי אם כך תתפתח.


הן ידוע תדע אלי, כי מאוד הערכתיך, אך עוד יותר מכך, כל מה שעובר עליך לא מקל עלי את חיי, כל ייסוריך-ייסוריכם מעבירים ימי בתקווה ובציפייה מתמדת אבטח ביציאתכם למרחב.


לא תמיד יכול אני לבטא אמיתת רגשותי כלפיך, בייחוד בתוככי הקושיים של החודשים האחרונים, ואתך הסליחה באמיתת בקשתה על שלא תמיד אפשרתי לך לאמר את אשר עם לבך. זה כבר זמן שיודע אני את שבלבך ובחפצך לאמור ומכתבך לא הפתיעני, אך טרם יציאתי למילואים, במהומת סבלי הפרטי, לא חידדתי אוזני שמוע מיליך ועל כך צערי – התנצלותי.


והנה, בא המכתב, בסופה וסער העלני עלה על כנפי הרעות במשך חייהן, ואשמח, מאוד אשמח על שיש מי שחושבני לרע קרוב לו, לספר תהפוכות נפשו.


האור שברעות הן ישגבנו שגם להגבר חיילים בבניין תורתנו. וכשאחזור אלי, אי״ה בשלום, הן נפתח במרץ בתכנית חדשה של למודי אמונה בעמקות הרעיון ושמחתו.


מתוך כך, מקווה אני שבשיח שבעל פה, נברר הדברים ויתבהרו הערפילים וימוטו הקשיים והמעכבים הסובבים, ותנובי אתה ונוות ביתך שתחי׳, בחיים מחודשים, דשנים ורעננים, ויאמר למקטרג הרף ודי.


וברכת חסידים תענגכם נהרה, כמגיע ומצופה ומובטח כדברו הנאמן, ממקורי עדני עדנים, קדשי קדשים, עצם רום שגב מקור מקורי טוב, נדבת החיים. וניפגש בשמחה במיטב של חיים דרוכים וצמאים לתנופת עילאים, כי קרואים אנחנו, אלי יקירי, אל על, למרחב, להתנשא ולהתרומם במעלה עליונה, ולעבוד עבודת ה׳ וישראל עמו בייתר שאת, ייתר עוז ממה עשינו עד היום.


ניכון, אלי, ניכון אל עמל. וכל מה שכתבת ובטאת ביחס לעזרתך שתחי׳ ועוד יותר ויותר מכך, יעזרנו חיל ונצא חמושים ביד רמה להיות אדונים פועלים עולמנו בגבורה, ומאופל עולמים אור יקרות יצמח, בעתו ובזמנו לתפארת חיים.


ובעוז התברך בברכת ה׳ , ברכת עולמים לעמו, ממקור אוצרו לשלמות תפארת הופעתו, והעקב הפרטי ישר יתיישר, כך נדע, כך נבטח, כך נלחש בתמיד וכך אכן יהיה!!!


שלך, שלכם, באהבת אמת ובתפילה מתמדת לאשרכם ובריאותכם,


עודד


נ.ב. קשה לי עתה להאריך בדברים, או לסדרם, ואתך הסליחה, אך פטור בלא כלום – לא יכולתי, ולפחות הן ידע תדע שיש מי שמקשיב ומרגיש ומאוד איכפת לו מכל מה שאתכם. ואותו אדם הוא גם שבטוח ויודע את ישועתכם, ומשתדל תמיד לקרבה ולאמצה.


הנ״ל





ב״ה

יום ד׳, כט׳ אדר תשל״ט


לכבוד ר׳ עודד ובני ביתו שלום וברכה,


לפני מספר שעות המרינו וכעת עושים את דרכנו לאירופה ומשם לאמריקה. נשמנו עמוקות אווירה של לוד, ספגנו אל תוכנו חיוניות אדמתה ויצאנו לנכר.


אמנם, לצורך מצווה יצאנו, אבל כמה ספקות וחששות מלווים אותנו, כמה אי בהירות לגבי אפשרות הצלחתנו. כמה מעקשים טכניים עומדים בפנינו.


אמנם, ההכרח שבנסיעה ודאי היה, אבל עם כל זה – אל הנכר אנו יוצאים - אל ארץ טמטום המוחות ושחיתות המידות – ויותר מזה, מאימנו אנו נפרדים והולכים לאם זרה. וגם שאנוסים אנו, סוף סוף שוב אין שם מקומנו.


אבל לא על הקושי באתי לדבר היום, להיפך, חפץ אני להשיח דברים שקשה לי לבטאם בעל פה, וגם בכתב לא קל המלאכה.


ובאמת יתכן שאין צורך בזה, אבל חש אני איתן ידידותינו, ועז רצוני להביע בפניך את הפורץ מתוך ליבי


בין בעתות צער ומשבר - בהם מתגלים חולשותי וכשלונותי, שיסוד כולם הוא הייאוש הארסני המקונן בקרבי, המטיל ספק בערך חיי, שזוהי גאווה סמויה הנעוצה בחוסר הבנה בסגולת ישראל בכלל ומגמת הופעתה בכל אדם מישראל.


בין בעתות של נחת ושלווה יחסית, בהם מתגלה חדוות חיים, ולעיתים, אף כוחות של קליטה ויצירה שמחים ורעננים.


ומתוך אלה האחרונים אני כותב היום. ובפי, לא דברי עיון עליונים, חקירות והפשטות רוחניות, כי יודע לב מרת נפשו, ורק מי שעמל וטהר עצמו הרבה, רשאי ומסוגל לדבר ולחדש בנשמתא דאורייתא, שיהיו דבריו דברי אמת ויושר ושיהיו חודרים ומשפיעים (כפי שהעירות לי פעם בביתו של מר״ן ראש הישיבה (הרב צבי יהודה זצ״ל) זמן קצר אחרי בריתו של אבוש [אבי וולנסקי הי״ד, בנו של הרב עודד שנרצח יחד עם רעייתו כחצי שנה לפני הירצחם של הרב אלי ודינה הי״ד] )


לא. דברים קצרים דברי רגש פשוטים אכתוב.

חפצי להיות מכיר טובה. פשוט, לא פחות ולא יותר.



יום ו׳, ב׳ ניסן תשל״ט


נטרדתי מלהשלים כוונתי על המטוס ומחשבותיי כבר הספיקו להתרחק מהתוכן ששטף אותי בתחילת כתיבתי, ובכל זאת אנסה לזכור ולרשום את הדברים.


לא להיות כפוי טובה – לא להיות סתום וכנוס במושג האנוכי הפרטי – לא להתכחש לכל הטוב המושפע עלינו - מהסיבות הקרובות ומתוך כך עד למקור הטוב - טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו.


זוהי יסוד הבניין המוסרי של כל האדם , ויותר מזה – לא רק שלילת האטימות האגואיסטית, סילוק ערלת הלב, אלא מתוך כך, ערך חיובי פועל של הכרת טובה - הכרה של ידיעה וחיבור, להתחבר אל הטוב, להתקשר ולהדבק במקור הטוב האלוקי כפי שהוא הולך, זורם ושוטף דרך מלאכיו, עושי דברו.


ובמובן זה, האחרון, רצוני להכיר טובה לך ולדבר ה׳ אשר בפיך.


ביום בריתו של אבי שי׳ (אבי וולנסקי הי״ד), אחרי שדרשת על ערך היושר כפי שהוא מתבטא בשילוש המתאחד בכנסת ישראל, הפותח פתח להתעלות אין סופית ולהעלאה אין סופית של המציאות כולה, בקשת מהרצי״ה שליט״א לאמר איזה דברים, וכדרכו הוא לא דרש והסתפק במשפט קצר: ״עודד כשמו כן הוא״. כלאחר יד נאמרו המילים, אבל אני שמרתי את הדבר וזכיתי ליהנות מקיומם בי.


ואין רצוני להודות לך ולא לאמר את שבחך בפניך, שהאחרון אסור והראשון מותר, אלא להכיר טובה – לבטא במילים, עד כמה שידי משגת, את המחשבות והרגשות התוססות בקרבי בעת הזאת.


הרבה גישות יש בעולם ביחס לקוממיות ההוייתית.....


אלי הורביץ


לרב עודד,


אף שהעת טרופה ועליך ביחוד מוטלת אחריות נוראה וכבדה מאוד בהזרמת עידוד וחיים לאומתנו האהובה המתייסרת בנפתולי התבגרותה, וביותר למרכז חיוניותה במאבק התורה השואפת לחירותה ושלמות תפארת הופעתה והקרנתה – ובאמת אין רצוני להלאותך ולטרדך בענייני הפרטיים – בכל זאת להארה והדרכה אני זקוק, ואבקש עזרתך לפי האפשרות והפנאי – שאוכל גם אני למלא בנאמנות את תפקידי בבניין התורה המתחדשת.


אכתוב את הדברים למען יהיו בהירים ומלובנים, וגם למען תבחר אתה עת רצון לעסוק בהם, בישוב דעת ועצה נכונה.


ביחס לעיקר עמל התורה, אני מרגיש שאחרי שנים של התנודדות וחוסר בהירות, עליתי על דרך נכונה מאוד, ובייחוד בזמן הנוכחי, שמצאתי כמה חברותות הנכונים לשקידה נאמנה בתכנית רצינית, ועלי רק לשנס את מתני להעמיק ולחזור כראוי.


וב״ה אני חש את החיוניות המצמחת שביגיעת ההלכה כהוגן, ומיום ליום ומסדר לסדר, מתרבה הידיעה ומתעמק הסברא – וברוך שהגיענו לכך.


גם בלימוד האמונה אין לי התלבטויות רבות – עיקר הארת חיי מקבל אני כעת מכתבי הרב, ושומה עלי להקיף את כולם ב״זריזות מתונה״, לחזור הרבה פעמים ולהעמיק עד היכן שהשגתי מגעת, לא ליפול ברוחי כשמשך איזה זמן אין קולם הפנימי נקשב ואין ההתרוממות המיוחלת מגיעה, אלא להחזיק את הדף בכל מקרה, לגרוס ולשנן, להרבות אוכלוסה, עד שישובו עתי הרצון ותעלוז נפשי באיכות העמקנות.


ועל גבי הלימוד העצמי לפקוח אוזן לדברי רבותי, לסלק את מעכבי ההקשבה, ולתת לקולת לחדור אל עומק ישותי, להתנשא לקראתם, ולהמשיך שטף זרמם אל תוככי החיים לכל מדרגותיהם.


צורך יש לי לעסוק גם במוסר, בסגנון אחר מכתבי הרב, וכנראה שאתחיל ב״ספר המידות״ של המגיד מדובנה, אף על פי שקריאתו כבדה עלי – אתאמץ להביסו, כי כך יעץ לי רצי״ה (הרב צבי יהודה הכהן קוק) הכ״מ, ולא קיימתי.


ועם כל זה, ואולי דווקא בעת הזאת, שמבחינה גלויה נהיר לי תפקידי מבחינה לימודית, קמים עלי המון רב של טרדות ובלבולים מעשיים ורוחניים, דאגות הכלל והפרט מתערבים בקרבי במהומה מתסיסה, ונפשי מתפזרת לכל עבר, מחפשת לשוא את נקודת האור האחת להאחז בה, להתרומם בה, ומתוך כך להתגבר, להתרומם על הכל.


לא אדע במה להתחיל, שהרי זאת עיקר הבעיה, לשים את העיקר עיקר ואת הטפל טפל. ולכן אכתוב כפי העולה על כעת במחשבתי ואקווה שלפניך תצטייר תמונה בשלמותה, מתוך דברי ומתוך מה שהכרת ועזרת לי מאז.


העניין הראשי, כמדומני, הוא השראת שכינה ביסודות הבית, או כמו שהגדרת את זה ״סוגיית מיעוט רבים שנים״. בעשר השנים שאני מכיר את דינה שתחי׳ רבו המרירות על הנעימים. לא בטרוניא כלפי שמיא, חלילה, אני בא, אלא בפשפוש בחלקי במרורות הללו וברצון גדול לעסוק בהמתקתם.


לפני שנה, בחודש אב, שוחחנו והרגעת אותי בדברים פשוטים אודות הנטיות שהם מוטבעות בכל אחד, לא להצטער ולחוש אשמה ותסכול מתמיד על כך שאין תכונותיי מאירות ומתוקנות כשל פלוני וכדומה. זה מאוד עזר לי להציב מטרות קרובות לפי היכולת, להתאזר בסבלנות (עם עצמי, קודם כל) ולהתחיל לסלול דרכי תיקון.


היום, לפי גודל הבעיות, דרוש תיקון יותר יסודי רדיקלי. כך לפחות הרגשתי, לקויי הנטיות ונתיבי המידות , מעכבים לא רק את רוממות ההשגה, אלא גם את הזרם הנורמלי של החיים בטבעיותם.


אנחנו עומדים בסוף היריון שמיומו הראשון היה רצוף מעקשים וסיבוכים - דימומים, חרדות, לחץ דם גבוה, וכהנה וכהנה. עד פורים דפרזים החזקנו מעמד, מאז פטירת הרב (צבי יהודה), כאילו נסתלקה שכינה מביתנו – כאילו שאנחנו גרים בבית זר. הנעימות של חיים במקום קבוע (יותר משלוש שנים!) פגה, ומיום ליום תחושת הבדידות והמחנק הולכת ומתגברת.


אני, כמובן, לא סובל מזה, שהרי רוב יומי בחברת ידידים בעסק תורה, בשיתוף הרגשה וכו׳, אבל דינה שנמצאת תמיד בבית, והבית מלא שכנות וילדים, נחנקת. כבר אי אפשר תמיד בחברת אנשים שחושבים הפוך ומרגישים הפוך – כך תחושתה. אי אפשר בשעה שנחתכים חלקים מארץ חיינו, לשמוע את האדישות והבורות של מי שלא חש מאומה מזה. ובשעה שצבאנו נלחם מלחמת קודש נשגבה ואדירה, להיות מסובבים שכנים שבשבילם כל זה לא קיים.


(מלבד שכנה אחת שבאה כל יום לשמוע מה התחדש, מלאה חרדה מה יעשו לנו הגויים. ״הרי אני זוכרת במלחמת ששת הימים היינו בפאג״י לבד. כל החיילים הלכו לצפון ולסיני).


מבחינה מעשית עשינו כל המאמצים האפשריים למכור את הדירה, וגם בזה הנטל היה על דינה, לסדר ולשטוף כל יום, להראות את הדירה לכל מיני אנשים, ביניהם מוזרים ביותר – והכל ללא תוצאות. כעת אנחנו מחפשים דירה לשכירות, אף על פי שזה יהיה כרוך במשרה נוספת שאצטרך לקחת על עצמי בערבים ובכך לפגום באופן משמעותי במאמצים שלי בחושן משפט.


מכל מקום, מצב רוחה של דינה הוא בשפל גמור, דכאון מתמיד, עצבנות, כעס וכו׳. בעוד שבוע וחצי הוריה באם לשהות אצלנו לכחמישה חודשים. אין ציפייה שמחה ללידה ואת עצמי בכל זה, אינני מוצא. במקום להיות חזק ומאיר, מלא ביטחון ועידוד – אני נכנע ונשלט על ידי הקדרות של הבית. תחושת ייאוש מכרסמת בי מבלתי יכולת להיחלץ.


יש לי תרעומת על הסובבים אותי – על אשתי וילדיי. מלא עצבנות ורפיון כל פעם שאני נכנס לבית. חדוות הלימוד מושבתת. וגם כשאני מצליח להתרומם לרגע, להתחזק בפנים – אין זה בקביעות ואני לא מצליח למצוא את המחשבה הנכונה להיאחז בה, להתגבר בה – ולזה אבקש עצה, הארה – איך לא להיכנע. איך להביא את נועם הקודש ונשגבות העת למלא חלל אווירו.


תארתי לעיל את מצבנו המציאותי כעת המהווה רקע לבעיות מסוימות, אבל ברור לי, (לא רק בשכל, אלא גם בהרגשה) שמעבר לטיפול הטכני הנמרץ במצב הנ״ל, נדרש תיקון פנימי יסודי, או לפחות התחלה רצינית בכיוון הזה.


ולכן אוסיף, שמצב העצבות והחולשה הגופנית, והלאות הרוחנית שתיארתי כהיכנעות למצב בבית – מצב זה מופיע לעיתים בלי שום גירוי חיצוני כלל, ואפילו כשענייני הבית מתנהלים באושר וחדווה, נתקף אני חולשות ורפיונות, עד כדי מרה שחורה (אולי אני מגזים, אני לא יודע בדיוק מה זה מרה שחורה).


לפעמים, בלי שום סיבה כלל, הנראית לעין, תחושה של ריקנות וחוסר שיווי פנימי, ומאחר שאין הסיבה ידועה, קשה כפליים הטיפול והתיקון. ואף כי מקובלנו כי שהעצבות והעתבנות בכלל המידות האסורות ומימילא ניתנות לתחום הבחירה – אינני יודע איך בוחרים בטוב.


בזה, שאלה נוספת הקשורה בהנ״ל – איך ממשיכים קדושת השבת על ימי החול. זאת אומרת, יש עיתים (לאו דווקא בשבת) של התנשאות גדולה – המחשבה מתרוממת, ההרגשות מתעדנות, הרצונות פונים ומתאמצים אל על, והלב מתמלא בשמחת האידיאלים היותר חזקים וטהורים, מתמלא אהבה לכל, לקרוב ולרחוק, לעם ולהווייה – אז כל התכנים הרמים שעוסקים בהם, מקבלים משמעותם העמוקה, החיה.

אני מלא ביטחון בהצלחת דרכי, מלא מחשבות ועצות מתוך כך איך להגביר חיילים בהתעלות תדירית, בלי מעידה.


אבל איך לרומם את יתר הזמנים להיות מוארים מרגעי אושר אלה – איך לקלוט הארתם בעומק הויה, עד שאהיה נשמר מהנפילות המכוערות שתיארתי לעיל. לזה דרוש עצה.


סוגיא נוספת, שמטרידה את רוחי מאוד מאוד, זה הבניין של המשפחה, מעבר למצוות ״ושימח״, זאת אומרת, גידול וחינוך הילדים. חסר לי שימוש בנושא הזה. כל מה שרכשתי מהשיעורים ומהעבודה בחדר (תלמוד תורה מורשה), לא מיושם כלל במציאות הבית. אני מוצא את עצמי, לעתים קרובות, מתנהג כפי שהתנהגו כלפי. ולפי דעתי, חינוכי היה גרוע ביותר.


שתי בנותי, בכל זאת, מתפתחות כהלכה, בשמחה ועליזות, בלי בעיות מיוחדות. יש לי שאלות פרטיות ביחס לחינוך לצניעות, לברכות, קריאת שמע על המיטה וכו׳, אבל באופן כללי טוב להם ונעים להם.


לעומת זה, עם צבי יש הרבה מאוד בעיות. מבחינה פנימית, יש לו נטיות של לב טוב וחמלה שמצאתי רק במעט ילדים, אבל בגלוי, מצבו ירוד מאוד, ונראה שהוא במהלך נסיגה והתדרדרות. בבית הוא עצבני מאוד (אולי רק בזמן האחרון) עושה רושם לחוץ בצורה מוגזמת לגמרי, בוכה ומתרגז מכל דבר קטן. בחיידר אין שום התקדמות בלימוד שלו – הוא לא לומד לקרוא, הוא לא מקבל מר׳ ישראל מאומה.


הוא כבר מגיל שלוש מפגין התנגדות אלימה לכל ביטוי של לימוד בבית, אפילו אם אני מספר סיפור לבת שבע הוא מתנגד. אמנם, בזמן האחרון הוא לפעמים רוצה שאספר, אבל לא יותר מכמה דקות. הוא מרבה להציג את עצמו כמטומטם או מפגר, אף שיש לו שכל טוב, ואף חריף.


כל אלה סימפטומים חיצוניים ויש עוד הרבה – אבל מעבר לכל אלה, חש אני זעקה היוצאת מעומק אישיותו, תביעה ודרישה – בעיקר ממני – להיות אבא טוב. להיות חבר שלו. לשחק אתו, להשתעשע בלי רשמיות, בלי ריחוק.


ואז אני מגלה שמה שקל לרוב האנשים, גם (ואולי ביחוד) לאנשים פשוטים ביותר – לי זה כמעט בלתי אפשרי. חסר בי איזו טבעיות של נועם ביחסים עם מי שקרוב לי ביותר, מין קשיחות, חספוס, אטימות לב כזה שמעכבת זרם האהבה והידידות מלהתגלות. ליקוי נטייתי, מזגי, המפריע לשתף החיוניות ההרמונית לחדור בכל, למלא את הבית, להנעים למשפחה.


לפעמים, אני חש שהגאווה המוזרה והטיפשית, היא אשר בעוכרי, מעכבת אותי מטבעיות ההרגשות הבריאות ומהאהבה הגמורה, מההרגשה האמיתית בסבל הזולת, מההקשבה לזעקות הנפשות הקרובות – למה שלא אומרים במילים.


ורצוני להיטהר, להזדכך, להשתחרר ממנו. ואין דרך העלייה והתיקון ברורה לי – ולשם כך פורס אני את דברי לפניך, ומצפה ומייחל שתאיר את נתיבתי, שתפרש את הסתום לי במהות נפשי – שתאמר לי מה עיקר ומה טפל, מה דימון ומה אמת - שתאמר לי מה ענייני ולמה בייחוד עלי לשאוף, ודרכי הגשמת השאיפה. ומה הוא המופלא ממני, שדרישתו היא בבחינת תוחלת ממושכה מלת לב. באיזה עניינים לרכז כעת את כוחותיי. באיזה סדר והדרגה.


בידיעה זו, אוכל בשקט ובטחה לעמול בלי להצטער תמיד על חסרון עמל בדבר אחר. והעיקר איך להשתחרר מטומאת העצבות והעצבנות. החולשה וההימום הפנימי - איך לפתח עין טובה ולימוד זכות אמיתי. איך לקנות ענוות אמת ואהבה קולחת. איך לקלוט רשמי הקודש האציליים בעומק הויה עש שיפעלו על כל החיים, על כל הכוחות, על כל העיתים.


אולי עזות היא לבקש ממך כל כך הרבה, אבל כל כך הרבה עזרתני ועודדתני עד עתה. בטוחני שגם כעת, עת התחלת התיקון היסודי והבניין המסודר והמוצק - לא תשיבני ריקם.


בהתנצלות על האריכות והפיזור

תלמידך המצפה לאור בדבריך.

אלי












bottom of page